ויצא- כוחה של הראייה

בפרשה אנו קוראים על יעקב שהיה בבית לבן ועבד כרועה צאן 20 שנה. בעוד ב14 השנים הראשונות עבד יעקב בשביל רחל ולאה, הרי שלאחר מכן המשיך יעקב לעבוד את לבן עוד 6 שנים. בסיומן רוצה יעקב לחזור לארצו, והוא מסכם עם לבן מה יהיה שכרו על 6 השנים הנוספות שעבד אצלו.

כך מספרת לנו התורה (בראשית, ל', כ"ה-מ"ג):" וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:  תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ: וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי: כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי:  וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן-לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר:  אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי: וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי:  וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ: וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל-הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר-לָבָן בּוֹ וְכָל-חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד-בָּנָיו: וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת-צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת: וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת: וַיַּצֵּג אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל-הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים:  וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל-עָקֹד וְכָל-חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן: וְהָיָה בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת: וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב: וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים".

הסיכום בין לבן ליעקב היה שכל הצאן הקיים שהצבע שלו מעורב חום ולבן יוצאו מהעדר ויושמו בעדר נפרד, וישארו בעדר רק לבנים גמורים או חומים גמורים. כל הוולדות שיוולדו מכאן והלאה שמעורבים מחום ולבן בדגמים שונים (עקודים, נקודים וברודים) יהיו של יעקב, והוולדות החדשים שיהיו לבנים או חומים לגמרי ישארו של לבן.

על פניו (וכנראה גם ע"פ חוקי התורשה של מנדל) נראה שסיכויו של יעקב אינם גדולים. הרי אם האבא והאמא של הצאן החדש לבנים, או שניהם חומים, מאוד קשה שיוולד וולד מעורב משני הצבעים (אפשרי אם הסבא היה מצבע אחר או מעורב, אבל סטטיסטית לא יוולדו הרבה וולדות כאלו). מה עשה יעקב? הוא לקח מקלות שהקליפה שלהם חומה והתוך לבן וקילף מהם פסים פסים, כך שנוצר צבע של חום-לבן מעורבב. יעקב שם הרבה מקלות כאלו מול הצאן במקום שתייתם, במהלך חודשי העיבור של הצאן. התוצאה הייתה שמרבית הצאן שנולד היה מעורב מחום ולבן, וזאת למרות ששני הוריו של הוולד היו מאותו צבע.

מה בעצם מלמדת אותנו התורה בזה? את כוחה של הראייה. הרבה פעמים אדם חושב שאין בראייה שום דבר. הוא לא עשה כלום ובסך הכל הוא רק צפה בתוכן שלילי בצורה פאסיבית.

במצוות ציצית (במדבר, ט"ו, ל"ט) אומרת לנו התורה " וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". על ידי הראייה החיובית, ראיית הציצית, אנו נזכרים במצוות ה' ועושים אותן. זה התחיל מראייה חיובית. הכיצד הציצית מזכירה לנו את המצוות? אומר הבמדבר רבה (פרשה י"ז אות ה') "אמר ר' מאיר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? שהתכלת דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד". התכלת שבציצית מזכיר לנו את צבע הרקיע, שהוא בתורו מזכיר את כסא הכבוד. על ידי ראיית הציצית המוח נזכר בקב"ה, וממילא מקיים את כל מצוותיו.

אולם מהצד השני אוסרת עלינו התורה, באותו פסוק המוזכר לעיל, אפילו להסתכל אחרי מראות אסורים. ישאל האדם מדוע אסור, והרי הוא איננו עושה כלום בפועל? אומר המדרש רבה (שם, אות ו') "ולא תתורו אחרי לבבכם -הלב והעינים הם סרסורין לגוף שהם מזנין את הגוף". העבירה הפיזית מתחילה בראייה, שהיא גורמת לרגש לחמוד, ואז האדם עושה את העבירה.

המחקר הפסיכולוגי גילה שאדם שרואה תכנים אלימים נעשה אלים יותר ואילו אדם שרואה מעשה חסד נעשה יותר בעל חסד. הדבר הזה הודגם גם אצל בעלי חיים. כל אדם יכול לראות זאת אצל תינוקות וילדים קטנים, שנוטים לחקות את התנועות שהם רואים את המבוגרים עושים.

מספרת לנו הגמרא במסכת מגילה (דף כ"ח עמוד א') "שאל רבי את ר' יהושע בן קרחה במה הארכת ימים...אמר לו מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. דאמר ר' יוחנן אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע שנאמר 'לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך' (מ"ב ג' י"ד). רבי אליעזר אמר עיניו כהות שנאמר 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות' (בראשית, כ"ז, א') משום דאסתכל בעשו הרשע". רבי שאל את רבי יהושע בן קרחה מדוע האריך ימים וענה לו שמעולם לא הסתכל בפניו של אדם רשע ואפילו לא בציור שלו. לומדים זאת מאלישע הנביא שאמר ליהורם בן אחאב מלך ישראל (שהיה רשע) שהוא מסתכל על פניו רק בגלל שנמצא איתו יהושפט מלך יהודה הצדיק, ומכאן משמע שאם היה לבדו לא היה מסתכל עליו. כמו כן אומרת הגמרא שאחת הסיבות שיצחק נהיה עיוור בסוף ימיו זה משום שהסתכל הרבה על בנו עשו הרשע. כאן ישאל השואל מדוע זה עוון כזה חמור להסתכל בפני רשע? הרי לא חטאתי בעצמי? התשובה היא שראיית דבר שלילי נוטעת בנו שליליות. היא מזכירה לנו את מעשיו הרעים, ובכך הופכת אותנו לרעים בעצמנו.

מאותה סיבה נהגו לשים בבית תמונות של צדיקים, והסמיכו זאת על הפסוק בישעיה (פרק ל', פס' כ') "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ". אמנם האדם שרואה תמונות צדיקים עדיין אינו צדיק, אבל על ידי הראייה הוא מקבע במוחו את מודל ההתנהגות הרצוי, הוא שואף להידמות לאותו צדיק.

מספרים בשם הבעל שם טוב (מובא בספר הנקרא "בעל שם טוב" שנערך על ידי קיבוץ מספרי תלמידיו, בחומש בראשית אות קכ"ז, המקור הוא מספר "ערבי נחל" פרשת לך לך וספר "אמתחת בנימין" על ספר קהלת בפס' "את הכל ראיתי"):  "הבעל שם טוב אמר כי האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם, או שישמע מרע שיעשה שום אדם, כי לא יזמין לו השם יתברך לראות רע או לשמוע שום רע, ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו, ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראייה זהו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא, ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו ולכן אין לאדם לדבר לשון הרע על חבירו אף שראה אותו עובר עבירה, או ששמע מאיש מהימן שעשה עבירה, דהא מזה שהוא ראה או שמע הדבר ההוא, מזה יראה שמסתמא גם בו בעצמו יש מקצת מאותו הדבר, ומוטל עליו לתקן אצלו הדבר ההוא, ועל ידי זה יתוקן גם האיש העושה רע וכו".