בפרשה זו, החותמת את ספר בראשית, אנו נדרשים לאחת השאלות המרתקות בסיפור יוסף ואחיו.
נדמה, כי אם היינו מבקשים מאדם שאיננו מכיר את הסיפור של יוסף ואחיו לקרוא את הפסוקים של פרשיה זו, מן הסתם היה אותו קורא מחכה ומצפה מיוסף לנקום באחיו על העוול הגדול שגרמו לו. הן, כך מסתיים לו כל סיפור הוליוודי היום... אמנם, ראינו שלא זו בלבד, שרוח הנקמה איננה מקננת בקרבו של יוסף, הוא אף מרגיע את אחיו, מקרב אותם אליו ודואג לכל צרכיהם.
ברם, גם לאחר קריאת כל הפרשייה, אנו נותרים עדיין עם שאלה מאוד קשה ומשמעותית! כילד, תמיד שאלתי את עצמי, האם בסופו של דבר, סיפר יוסף ליעקב אביו על כך שאחיו מכרו אותו?! האם יוסף שמר את הדברים בליבו?! האם יוסף העלים את פרטי המכירה מפני אביו, כדי לא לצער את אביו ואת כל משפחתו?!
נראה, כי ניתן, לכאורה, למצוא תשובה לשאלה זו בפסוקי התורה.
בפרק נ', פס' ט"ו - כ', כתוב:
טו - " ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו:
טז - ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר:
יז - כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע
עבדי א-להי אביך ויבך יוסף בדברם אליו:
יח - וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים:
יט - ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני:
כ - ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב".
מפסוקים אלה עולה, כי לאחר מותו של יעקב, חשים האחים, כי יחסו של יוסף אל אחיו איננו כתמול שלשום.
רש"י על פי המדרש מבאר (פס' ט"ו ד"ה: "ויראו אחי יוסף"), כי כל עוד יעקב היה בחיים, היה יוסף מושיב את האחים ליד שולחנו ומקרב אותם אליו ונראה, כי לאחר מותו של יעקב, מפסיק יוסף לקרב את אחיו ויתכן כי הושיבם במקומות שאינם קרובים אליו. מציאות זו, העלתה חשש כבד בלב האחים, כי מרגע זה ואילך, יתכן, כי יוסף יתנקם בהם על העוול הנורא שגרמו לו אחיו. או-אז, שולחים אחי יוסף את בני בלהה אליו, כדי לספר לו על בקשת אביהם למחול להם על דבר מכירתו (עיין רש"י פס' ט"ז ד"ה: ויצוו אל יוסף").
מפשט הדברים עולה, כי הסיבה לכך שהם שולחים דווקא את בני בלהה כדי לספר לו על מצוות אביהם, שלא לפגוע בו לאחר מותו, היא בשל חששם הגדול מיוסף. הם יודעים, שיוסף הוא "נער את בני בלהה". אליהם הוא היה מחובר ואיתם היה מסתובב בהיותו נער ולכן ישתכנע יוסף מכנות דבריהם.
נראה, כי כהמשך לדברינו, פתרון השאלה בא לידי ביטוי בשני מדרשי חז"ל ובפירושו הנפלא של הרמב"ן בעניין זה!
המדרש בבראשית רבה, פרשה ק', סעיף ח' מגלה, כי יוסף נמנע מלספר ליעקב אביו, אודות מכירתו ע"י אחיו:
'תני ר' שמעון בן גמליאל אומר: גדול השלום שאף השבטים דברו דברים בדוים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים. הה"ד: ויצוו אל יוסף לאמר וגו' והיכן צוה? לא מצינו שצוה: כה תאמרו אל יוסף וגו'...".
גם המדרש בתנחומא, צ"ו סימן ז', מלמד על כך, שיעקב לא ידע על דבר מכירתו של יוסף עד יום מותו:
'אמר רבן שמעון בן גמליאל, גדול הוא השלום, שהכתיב הקדוש ברוך הוא דברים בתורה שלא היו, אלא בשביל השלום. אלו הן. כשמת יעקב, ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף (בר' נ טו). מה עשו. הלכו אצל בלהה ואמרו לה, הכנסי אצל יוסף ואמרו לו, אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך (שם שם יז). ומעולם לא צוה יעקב מכל אלו הדברים כלום, אלא מעצמם אמרו דבר זה'.
א"כ, לפי המדרשים שראינו לעיל, נראה בעליל, כי יעקב לא ידע על מעללי בניו עם יוסף, ולכן גם לא יתכן, כי ציווה את בניו לומר ליוסף למחול להם על כל מעשיהם הרעים.
גם הרמב"ן מוסיף על דברי המדרש ומציין, כי בשל היותו של יוסף בעל מוסר גדול, לא רצה לגלות ליעקב אביו את קלקלתם של אחיו.
נראה, כי בהימנעותו של יוסף מלספר ליעקב אביו אודות מכירתו ע"י האחים, מתקן יוסף את מנהגו "המפוקפק" בהיותו נער, לרוץ ולספר בכל פעם לאביו על מעשיהם הרעים של אחיו: 'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם' (שם). נראה, כי יוסף מבין את טעותו ולכן נמנע מלספר זאת ליעקב אביו ובכך מתקן את דרכו בתשובת המשקל.
אם נכונים דברינו, הרי שניתן לשפוך אור על ארבע מילים בסוף פס' י"ז.
בפס' י"ז, כאמור, מציינים בני בלהה בפני יוסף, כי יעקב אביו ציווה לפני מותו, למחול לאחים על דבר מכירתו. יש לשים לב, כי בסיום פס' י"ז, מציינת התורה: " ויבך יוסף בדברם אליו". נראה, כי הסיבה לבכיו של יוסף, איננה רק בשל הצער שמרגיש הוא בשל חששם הגדול של אחיו ממנו וכי נאלצים הם לשקר ולספר על ציוויו של יעקב, שלא היה ולא נברא, אלא אולי בעיקר בשל העובדה, שבני בלהה מזכירים ליוסף את תקופת נערותו, כשהיה מתרועע עמם ושבאותה תקופה, גם היה רגיל להוציא דיבה על אחיו. זיכרון זה מעלה אצל יוסף רגשי חרטה גדולים ואף גורמים לו בסופו של דבר לבכות.
יתכן, כי זו גם הסיבה לכך שיוסף מחליט, שלא להתעמת עם אחיו ולהוכיחם על כך שהם משקרים לו וכי הוא סמוך ובטוח, כי יעקב לא ידע על דבר מכירתו.
אמנם, יתכן שמטרתו של יוסף שלא לספר ליעקב על דבר מכירתו באה בשל סיבה אחרת לגמרי.
הרש"ר הירש, בפירושו לתורה, תולה את הסיבה לדאגתם של האחים מפני יוסף בתמורות הקשורות לפסיכולוגיה שבמערכת היחסים בין אחים, בזמן חייהם של ההורים, לבין הזמן שההורים כבר אינם בין החיים.
לדברי הרש"ר הירש, היחסים בין האחים מתרופפים מאוד לאחר מות ההורים, שהרי ההורים הם הדבק המאחד את האחים. האחים היודעים, כי גרמו עוול נוראי ליוסף אחיהם, מרגישים יותר מתמיד, כי יוסף מתנכר אליהם, מכיוון שכעת, אין להם משענת שתגן עליהם, הוריהם אינם בחיים. כל עוד יעקב אביהם היה בחיים - היווה הוא משענת ומגן עבורם, אך לאחר מותו, מרגישים האחים את העוול הנורא שגרמו ליוסף באופן הרבה יותר קיצוני. הם מכירים באשמתם כעת באופן הרבה יותר ברור, וזוהי הסיבה העיקרית לחששם מפני נקמתו של יוסף.
נראה, כי כאן באה לידי ביטוי גדולתו העצומה של יוסף. מטרתו העיקרית של יוסף, הן מיד לאחר המפגש עם אביו ובמיוחד לאחר מותו של אביו היא לשמר את התא המשפחתי. יוסף יודע, כי סיפור מכירתו וכל מה שהתחולל לאחר מכן, פילגו את המשפחה, יצרו מתחים קשים בין האחים לבינם ובין יעקב אביהם לבינם ולכן יוסף לוקח את המושכות לידיים ומחליט להיות "המבוגר האחראי". יוסף לוקח על עצמו לאחד את המשפחה ולהחזיר עטרה ליושנה. יוסף יודע, כי הוא ואחיו הם ממשיכי השושלת המפוארת של עם ישראל בעולם ולכן מוטל עליו ליצור את האיחוד האמיתי ביניהם.
חשיבותם של דברים אלה באה לידי ביטוי דווקא בתקופתנו, בה אנו עדים להתפוררות התא המשפחתי בעולם, כאשר קיים בלבול גדול בבניית התא המשפחתי ובאחדותו. יוסף מחנך את כולנו להבין עד כמה צריך לשים את כל החשבונות בצד, למחול על דברים קשים שנעשו לו ולהביא לאיחודה של משפחת יעקב, שנים עשר השבטים, המשפחה הגדולה, שממנה ייצא ויתפתח עם ישראל לדורותיו.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה