תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב

פרשתנו פותחת בפסוק: "וזאת הברכה אשר .." ולאחריה במקום פרוט הברכות , מסופר על אומות העולם שסרבו לקבל את התורה.המפתח להבנת הצורך בפתיח הזה הוא מפסוק "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". שהרי יודעים אנו שקיימו האבות כל התורה כולה, אם כן מה תוספת מוסיפה לנו התורה באמרה לנו שמשה ציוה את התורה?

חדשות כיפה ירחם שמשוביץ 19/12/02 00:00 יד בטבת התשסג


פרשתנו פותחת בפסוק: "וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" ולאחריו היינו מצפים שמיד יחל משה לברך את ישראל. ואולם עוד לפני הברכות האישיות לכל שבט ושבט מופיעים מספר פסוקים, הנראים כתזכורת היסטורית, המתארים את סירובם של האומות לקבל את התורה והסכמתם היחידה של ישראל לכך. המפתח להבנת הצורך בפתיח הזה הוא מפסוק "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". שהרי יודעים אנו שקיימו האבות כל התורה כולה, אם כן מה תוספת מוסיפה לנו התורה באמרה לנו שמשה ציוה את התורה?
אלא עלינו לדעת שמה שקיימו האבות את התורה היה בבחינת "שאינו מצווה ועושה", שהיו מקיימים אותה בתורת מידות ולא בתורת מצוות. ומה שבא ועושה משה הוא לצוות לנו את התורה "מורשה קהילת יעקב"; ושוב פה נשאלת השאלה מדוע "קהילת יעקב" ולא "קהילת ישראל"?
פסוק זה מובא לפני עלייתו של משה מהעולם הזה, נותן להם משה את ברכתו האחרונה, לקראת כניסתם לארץ ישראל והתמודדותם עם מורשת האבות.
משום שכל מהותה של האמונה היא האמונה בקיום ההבטחות לאבות, וההבטחה ששבה וחזרה לאורך האבות כולם היא הבטחת הזרע והארץ, התלויים וקשורים האחת בחברתה.
על כן משה לפני עוזבו את העולם, מברך את בני ישראל בדרך של מה שנצרך להם על מנת להצליח ולהתמודד עם התפקיד והייעוד שניתן להם בברכותיו של יעקב אבינו.
בהקבלה בין ברכותיו של יעקב לברכותיו של משה אנו יכולים לראות את התמצות שבברכותיו של משה לעומת ההרחבה בברכותיו של יעקב. למשל: בברכתו של יעקב ליהודה הינו מרחיב וממנהו כעליון על האחים ונותן לו המלוכה; ובברכתו של משה ליהודה נותן לו את הכלים שיאפשרו לאחים לקבל אותו עליהם ע"פ ברכתו של יעקב ולהצליח דרכו עד שיבא שילה.
וזו הסיבה שמשה לפני שנכנסים ישראל לארץ להתמודדויות מעשיות וחומרניות, מצווה עליהם את התורה בתור מורשה-מאורסה, כיצירת, מימוש וחיזוק של הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים שלא יוכל לשלחה כל ימיו.
ומשום הכי הינה "קהילת יעקב", בקישורה אל האבות ואל מורשתם, הנהפכת להיות ייעודם של הבנים, בשמו של היחיד מהאבות שזכה להיקרא בשם ישראל; וזאת כי הבנים חייבים לזכות לעצמם מה שזכה יעקב, לקבל את שם ישראל ועל המאמץ הדרוש להצליח בכך, זקוקים הם לאותה הברכה של "וזאת התורה" ו"לזאת יקרא אשה"; וזאת הברכה רק משה יכול לתת להם אותה, בהיותו הוא שהצליח לצוות להם את התורה בהורידו אותה להם מן השמים, עליו גם מוטלת החובה לתת להם את הברכה הדרושה להם כדי לקיימה.