בפרשתנו מתחיל משה לחזור וללמד את מצוות ה' לעם ישראל לפני פטירתו. בתחילת העניין העוסק בלימוד המצוות מחדש (שעל שמו נקרא ספר דברים "משנה תורה", כלומר, לימוד של מצוות התורה פעם שנייה) מצוין הציווי (פרק ד, פס' ב') "לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם". כלומר, שתיים ממצוות התורה זה לא להוסיף על מצוות התורה ולא לגרוע מהן.
אומר הסיפרי (דברים, פיסקא פ"ב): "מנין שאין מוסיפים לא על לולב ולא על הציצית? תלמוד לומר 'לא תוסף עליו'. ומנין שאין פוחתים מהם? תלמוד לומר 'ולא תגרע ממנו'. ומנין שאם פתח לברך ברכת כהנים, שלא יאמר: הואיל ופתחתי לברך, אומר "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם" וגו'? תלמוד לומר 'כל הדבר', אפילו דבר לא תוסף עליו". הדוגמא הקלאסית של איסור הוספה וגריעה, שאותו מציין הסיפרי, הוא שכאשר אתה מקיים מצווה שיש לה הגדרות ברורות, אתה מוסיף על ההגדרה. התורה ציוותה לשים ציצית על 4 כנפות הבגד. אם אדם שם ציצית על 5 כנפות הבגד, הוא מוסיף על ציווי התורה. הוא הדין למי שנטל ביחד עם הלולב עוד מין חמישי. מצד שני, מי שהטיל ציציות רק ב3 כנפות הבגד, או נטל רק 3 מינים מתוך ה4, הוא גרע ממצוות התורה. יתרה מזו, גם מצווה שאיננה בעשייה פיזית אלא בדיבור, מי שהוסיף על שיעורה, כגון כהן שבירך במסגרת מצוות ברכת כהנים, מעבר ל3 הפסוקים שציוותה התורה, נחשב שהוסיף על מצוות התורה.
הרמב"ן בפירושו על הפסוק שלנו, לאחר שהביא את דברי הספרי שהבאנו לעיל, מביא אופנים נוספים של הוספה וגריעה אסורים. זו לשונו: "אבל לא באלה בלבד אמרו, אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכוונה לוקה, כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח ב), וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזו". מביא הרמב"ן גמרא במסכת ראש השנה, שאפילו קיום המצווה במספר ימים נוסף על מה שציוותה התורה, הוא בכלל האיסור. למשל, התורה ציוותה לשבת בסוכה שבעה ימים. אדם שישב בסוכה לשם מצוות סוכה גם ביום השמיני, עבר על האיסור להוסיף על מצוות התורה, וכן מי שישב בה רק שישה ימים.
ממשיך הרמב"ן: "ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצווה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג), עובר בלאו. וכך אמרו (מגילה י"ד א'): לענין מקרא מגלה:
'מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו'... הרי שהייתה המצווה הזו אסורה להם, אם כן היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצווה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה".
נביא את לשון הגמרא במגילה (דף י"ד ע"א) שציטט הרמב"ן: "תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?". כלומר, כל הנביאים מאז פטירת משה ועד ימי מרדכי ואסתר (כמעט אלף שנה) לא הוסיפו אף מצווה על מצוות התורה. לפי הרמב"ן מכאן ראייה שגם הוספת מצוות חדשות היא בכלל האיסור של הוספה על מצוות התורה. אז איך בכל זאת בסוף כן הוסיפו את מצוות מקרא מגילה? התשובה היא שזו לא מצווה חדשה, אלא יישום של מצווה קיימת. אחד מדרכי הדרש שבהם דנים הסנהדרין בגדרי מצוות התורה הוא "קל וחומר". אחת ממצוות התורה היא להודות ולשבח על ניסי יציאת מצרים. בכלל מצווה זו, למדו מרדכי ובית דינו, יש מצווה להלל את ה' ולשבחו על נס הצלה ממוות לחיים, וממילא קריאת המגילה היא יישום חדש של מצוות זכירת יציאת מצרים, ולא מצווה חדשה.
באותו אופן, מצוות נר חנוכה גם היא יישום של מצוות ההודיה על הניסים ופרסומם, הנלמדת ממצוות סיפור יציאת מצרים. מצוות נר שבת, למשל, היא יישום של מצוות עונג השבת.
כאן מוסיף לנו הרמב"ן שהוא הדין לא רק במצוות עשה מדרבנן אלא גם באיסורי דרבנן. התורה ציוותה את החכמים לתקן גדרים וסייגים למצוות התורה, כגון לא לאכול עוף בחלב שלא יבוא לאכול בשר בהמה בחלב וכדומה או לא לעשות מלאכה בשינוי בשבת כדי שלא יבוא לעשותה כדרכה בשבת. מדוע אין בזה איסור הוספה על מצוות התורה, אלא להיפך, חכמים מקיימים בזה את ציווי התורה לתקן גדרים למצוות התורה? משום שהמבצע מבדיל שמעשה פלוני אסור רק מדרבנן כסייג לתורה, ואילו מעשה אלמוני אסור מהתורה ממש. מי שיחשוב שהאיסור לאכול עוף בחלב הוא מהתורה ישירות, יעבור על איסור הוספה על מצוות התורה. אלא עליו לדעת שכמובן גם מה שאסרו חכמים לעשות אסור באיסור מוחלט, אבל לדעת שדבר זה אסור מדברי חכמים ולא מהתורה.
דברים דומים כתב הרמב"ם בהלכות ממרים (פרק ב', הלכה ט'): "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה 'לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו' ? שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד? הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה, הרי זה מוסיף. אבל אם אמר 'בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף', אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה, וכן כל כיוצא בזה".
בכל אופן, מה הרציונאל של מצווה זו? הרציונאל הוא שהתורה היא אלוקית ולכן איננה ברת שינוי. יש אנשים שחושבים שבימנו מצווה פלונית לא רלוונטית, או שצריך לשנות את דיניה לפי מיעוט שכלנו וקוצר דעתנו האנושית. אומרת לך התורה- תעשה הבדלה בין ציווי ה' לשכלך הזעום. מה שה' ציווה, זה ציווי של קורא הדורות מראש, שיודע מראש את כל ההיסטוריה העתידית. אם ה' ציווה, זה אומר שזה רלוונטי לכל שנות העולם, ואם ה' לא ציווה, זה אומר שאין בזה צורך לכל שנות העולם.