על הדין על האמת ועל השלום

השנה אנו קוראים את פרשת האזינו בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות, ומעיון בהם נוכל לראות איך הפרשה מחברת את הימים הנוראים לחג הסכת.

יום כיפור הינו בחינת החסד שהקב"ה עושה עם בריותיו, לאחר ראש השנה שהוא יום הדין. שלאחר שנכתב הדין נותן הקב"ה לבריותיו זמן להגיש כביכול ערעור על גזר הדין ולהביא טיעונים להקלת העונש עד כדי ביטולו ע"י תשובה שלמה מאהבה.

לעומת הימים הנוראים חג הסכות הינו לפנים משורת הדין כפי שכתב הבן איש חי (דהיינו שלא רק שסכות בא אחריהם וכביכול נכנס יותר פנימה אלא גם שכל אחת מהאותיות של "סכות" באה אחרי אחת האותיות של "הדין"…), כלומר שבפנימיות הדין מגיעים לשמחה של "וצדקנו במשפט המלך המשפט". ובימים אלו שבין יום הכיפורים ועד להושענא רבא אנו נמצאים בתקופה בה אנו כביכול תלויים בין שלב החתימה לבין שלב המסירה של גזר הדין. זו תקופה של מפגש בין המעגל של הרגלים המתאימים אחד לאחד, פסח לעומת ראש השנה בבחינת החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה; שבועות לעומת יום כיפור שבו נתנו לישראל הלוחות השניות המעידות על כך שהקב"ה סלח להם על חטא העגל; ובעמקם של דברים, סכות לעומת הושענא רבא, שהוא היום האחרון של חג הסכות ושל הימים הנוראים גם יחד, שיא המפגש בין הדין והשמחה. וראוי לשים לב: בעוד הדין הוא על כל באי עולם, רק ישראל מתנהג בתפילה ובתחנונים בעד כל העולם כולו. נכון שהאדם הפרטי מתפלל על עצמו ועל משפחתו, אבל כנסת ישראל מתפללת כדי ש"תעביר ממשלת זדון מן הארץ" ולהמליך את ד' על כל העולם כולו בכבודו כדי שיהיה אפשרי לומר "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול רם כי הדברים לא יהיו רק בבחינת אמונתם של ישראל אלא גם בבחינת אמת ברורה לכל.

פרשת האזינו היא פרשת העדות והיא מין תרכיז של ההסתוריה של עם ישראל. והיא מעידה על הכרחה של הגאולה לבא גם בלא תשובה מצד ישראל וזאת כפי שכתב הרמב"ן שזהו מצד הדין להיותנו עושים הרעות ונוכל ושהוא ית' יעשה עמנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו למען שמו. כי ישראל זכאי בבחינת כללותו למרות החטאים הפרטיים של כל אחד ואחד אשר עליהם הוא נותן את הדין.

שירת האזינו מפרשת את מערכת הבעיות שעם ישראל יצטרך להתמודד איתן במשך ההיסתוריה ובתור שכזאת יש ואנו רואים למפרע עד כמה ההיסתוריה "מפרשת" את הפרשה ואיך הפרשה מסבירה את ההיסתוריה. (ודברים אלו קשורים לסוגיה שלימה של בחירתו החפשית של האדם ומה שאומר רבי עקיבא ש"הכל צפוי והרשות נתונה" ואין כאן מקום להאריך בזה. והדין דין אמת).

לתקופתנו נראים במייוחד דבריו של רש"י ז"ל שכולם ברוח הקודש נאמרו, על פס' מ"א ומ"ב "אם שנותי ברק חרבי, אם אשנן את להב חרבי כמו למען היות לה ברק ספלנדו"ר (splendor); (דהיינו שמידת משפטו תהיה נראית לכל בבהירות), ותאחז במשפט ידי, להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, (דהיינו שהם נדונים על השמחה ששמחו לעשות שפטים בישראל), ד"א ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה לנקום נקם: אשיב נקם וגו', למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבם כאילו אוחזן בידו שהרי ברק הוא חצו שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי והמשפט הזה לשון פורעניות הוא בלע"ז יושטיצ"א (justice): (דהיינו שהגיע זמן הפרעון של חובותיהם). אשכיר חצי מדם, האויב: וחרבי תאכל בשר, בשרם: מדם חלל ושביה, זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה ששבו מהם, (ודברים אלו לא צריכים הסבר): מראש פרעות אויב, מפשע תחלת פרצות האויב כי כשהקב"ה היה נפרע מהעובדי כוכבים היה פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו בישראל: (שברור שכל הפסוקים מדברים על משפטם של שונאי ישראל כפשוטם ועראפת (אותיות פרעות) בראש אוייב).