יסוד השירה – אחדות הכוללת,
גילוי שגם החול קדוש הוא
מדברי חתנא דבי נשיאה מו"ר הגרש"נ רענן זצ"ל
ויהי בשלח וכו' ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא וכו'. אמרו חז"ל במדרש תנחומא (פרשת בשלח א') שלא הביאם תיכף לארץ ישראל כדי שלא יפנו זה לזיתו וזה לכרמו ואין דברי תורה מתישבין עליהם, אלא יהיו מקודם במדבר עד שיתישבו דברי תורה בהם.
"ויקח משה את עצמות יוסף וכו'". חז"ל (ילקו"ש תהלים תתע"ג): "בצאת ישראל ממצרים וכו' הים ראה וינס וכו'". מה ראה?- ארונו של יוסף, שנא' "וינס ויצא החוצה" (בראשית ל"ט, י"ב).
והביאור הוא שדעת יוסף היתה שתורה היא עליונה – הופעה אלהית מעולה, שמתחברת עם השכל הטבעי הנאצל בכל הדברים המתחדשים, עם גדרי המדות שנמסרו. ואינן הופעות נבואיות, שאם היה כן, היה תלוי בהופעות נבואיות שבכל דור, בלי קשר של דור בדור [עיי' מה שכתב רבינו זצ"ל בשיחות לפרשת השבוע פרשת וישב (ספר בשמן רענן עמ' קנ"ב-קנ"ג)]. בקריעת ים סוף אמרו מלאכי השרת הללו עובדי ע"ז והללו עע"ז (ילקו"ש ח"א רל"ח), ולא היתה תשובה להם, אם לא סגולתם שנשתרשה בהם מהאבות ונתעלו אליה עכשיו עם קבלת התורה. וזהו רק אם אנו באים לדון על תורה כחטיבה מיוחדת עליונה מחוברת עם השכל, אז השכל מתחבר איתה ומחבר כל הדורות יחד, ויש קשר מהאבות לבנים. וזהו כיסודו של יוסף, משום זה ארונו של יוסף שהכריז על יסוד זה הכריע על קריעת הים – "ראה וינס".
ההבדל בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף הוא כזה, שיציאת מצרים היתה נסיית, אבל גם טבעית הדרגתית להתפתחות ההשתלמות, וזה הכרחי היה במציאות, משום זה אם לא הזכיר יצי"מ מחזירין אותו (שמות רבה כ"ב, ג'). אבל קריעת ים סוף היתה נסיית עליונה, לרוממם על הטבע. וזה לא הדרגתי ולא עמדו בזה, משום זה אם לא הזכיר קריעת ים סוף יצא.
ובהעלותם למדרגה עליונה זו אמרו שירה. שענין שירה הוא תפיסה מלאה של חבור הכל בלי שום הגבלה. ששירה פירושה הוא עיגול, ואין בעיגול התחלה וסוף – הכל מאוחד. ולא נענש דוד אלא על שקרא לד"ת זמירות (סוטה ל"ה), בעלי גבול וקצות, אבל שירה – "כל התורה קרויה שירה" (עפ"י סנהדרין כ"א), "ועתה כתבו לכם את השירה" (דברים ל"א, י"ט), וזה כמבואר.
ובעליתם זו בא עמלק בעל הפירוד, איזה פירוד שהוא, אפילו בפירוד של הקדושה מהחול. אפילו בהכרת כל ערך הקדושה, אם לא מודים בעיקר של האחדות הכללית, זוהי שיטת עמלק, מלחמת ה' בעמלק, ואין שמו שלם ואין כסאו שלם עד נצחון האחדות הכללית.
ר"ה לאילנות, שהוא בעיקר לדינים שאין מעשרין מאלה שחנטו לפני ט"ו על אלה שחנטו אח"כ, מקובל אצלנו לחג. גם ביום א' אלול ר"ה למעשר בהמה, ואין בו משום חג. והוא בנוי על היסוד של האחדות של כל פעולות החול – ופעולות הנטיעה הן העקריות בפעולות החילוניות של עבודת האדמה. שבאנו לזה אחר ההתישבות בתוכן של יראה ואהבה בימי תשרי, התעלות רוחנית חנוכית בימי חנוכה, ועם קליטת תכנים אלו באים גם לעבודות החול באותו התוכן של אחד גמור של הקודשה והחול. באותו המהלך שהקב"ה נחם מקודם במדבר כדי שיתישבו בתורה, ועבודות הכרם והזית יתחברו עם הקדושה בלי שום פירוד ביניהם. כך הוא ענין הט"ו בשבט. חגיגתו הוא לקשר את תוכן החול עם הקדושה שנתישבה בנו לפני בואו. והכל אחד מיוחד, ואין שום הפרדה ביניהם, גם החול קדוש הוא.
בשמן רענן עמ' קס"ד-קס"ה