פרשת במדבר פותחת את ספר במדבר, המספר את קורות עם ישראל במדבר. עיקרה של הפרשה הוא המפקד של העם במדבר, וסידור ארכיטקטוני מדויק של מחנה ישראל. בואו ונתבונן במדבר, במדבר כשהוא לעצמו ובמדבר כפי שהוא מעוצב במקורותינו. התבוננות זו יכולה לפתוח לנו פתח להבנה מעמיקה יותר של פרשתנו. המדבר נתפס בתנ"ך כמקום רע המנוגד למקום הישוב והתרבות הטוב:
וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ?! וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. (במדבר כ')
המדבר מצויר כמקום של חיות שטניות (הנחש התנ"כי נושא על גביו הרבה יותר ממין מסוים של זוחל), וכהעדר של אוכל ושתייה:
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. (דברים ח')
המדבר הוא השומם בכך שבני אדם אינם עוברים בו:
שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב, וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ? וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ במִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם. וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. (ירמיהו ב')
אפשר כבר להתחיל ולהרגיש כי בעולם התנ"כי יש טשטוש בין המדבר כמקום גיאוגרפי שומם, ובין היותו מקום מטאפיסי הקשור לאזורי השאול והמוות. המדבר הוא הניגוד המשלים של גן עדן, הוא שייך למחוזות התוהו והבוהו:
שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה. (ישעיהו נ"א)
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי, יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם ה' כִּי קָרוֹב. יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם, כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר. לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה, כְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה, וְגַם פְּלֵיטָה לֹא הָיְתָה לּוֹ. (יואל ב')
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן,
יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ, יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף,
יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. (דברים ל"ב)
והנה, דווקא במדבר המתלכד עם השאול וארץ המוות - ניתנה התורה. מדוע? חכמים רקמו את מחשבותיהם על הקשר הזה, תוך התייחסות לפסוק המתאר קטע מהמסע במדבר:
אמר רב מתנה: מהו שכתוב: (במדבר כ"א) "וממדבר מתנה"?
אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. (עירובין נ"ד ע"א, בתרגום)
מה פירוש 'שהכל דשין בו'?
רש"י מפרש: "שאין לו גסות'. כנראה שכוונתו - הכל בזים למדבר, והמדבר - אם נאניש אותו - אין לו גסות הדעת, כלומר גאווה, מפני שכולם בזים לו. חשוב לזכור שרש"י הן בפירושו לתנ"ך והן בפירושו לתלמוד בונה תורת מידות בה המידה החשובה ביותר היא הענווה והצניעות. נחזור לתלמוד. על פי רב מתנה (שימו לב לשמו ולפסוק שהוא דורש), יש קשר הדוק בין התורה ובין המדבר. אדם לא יכול ללמוד תורה אם הוא עצמו לא מדבר שהכל דשים בו. נראה שהסיבה היא שתורה על פי חכמים היא תורת המחלוקת. תנאי הכרחי להיות אדם איש מחלוקת הוא כבוד עמוק לאחר ולעמדתו. רק מי שיכול לתת לאחר לדוש בו, להיפתח לעמדתו של חברו תוך שימה בצד של האני שלו - יכול ללמוד תורה באופן שחכמים הבינו שיש ללמוד תורה. זאת אמירה תיאורטית. התלמוד מוסיף ומביא מעשה המתאר יישום של המימרה הזאת בחיים:
רבא בנו של רב יוסף בר חמא היתה לו מילה (ביטוי שמשמעו היה לו סכסוך) עם רב יוסף (רב יוסף היה עיוור). כשהגיע ערב יום הכיפורים, אמר (רבא בנו של רב יוסף בר חמא): 'אלך ואפייס אותו (את רב יוסף)'. הלך, מצא את שומעו (תפקיד שהוראתו 'שַמַש', אך מילתו בארמית מלשון השומע את האיש, נשמע לו ועושה רצונו) כשהוא (השמש) מוזג לו (לרב יוסף) כוס (הכוונה למזיגת יין מרוכז במים). אמר לו (רבא לשמש): 'תן לי ואמזוג אני'. נתן לו (רבא לרב יוסף) את מזיגתו. כשטעם אותה (רב יוסף) אמר: 'דומה המזיגה הזאת למזיגה של רבא בנו של רב יוסף בר חמא' (רב יוסף מזהה את רבא לפי מידת מזיגתו. זכרו נא שהוא עיוור ולכן לא יכול לזהות אותו לפי המראה). אמר לו: 'אני הוא'. אמר לו (רב יוסף לרבא): 'לא תשב על רגליך, עד שתפרש לי את המקראות האלה: מהו שכתוב (במדבר כ"א) "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא..."?' אמר לו (רבא לרב יוסף): 'אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה - נחלו אל שנאמר "וממתנה נחליאל", וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר "ומנחליאל במות". ואם מגיס לבו הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא". ואם חוזר בו הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר (ישעיהו מ') "כל גיא ינשא". (עירובין נ"ד ע"א)
מה מתווסף בסיפור?
ראשית - רבא בנו של רב יוסף בר חמא לא רק מדבר על אדם העושה עצמו כמדבר שדשים בו ובזים לו, אלא הוא עושה מעשה. הוא מעמיד עצמו כמדבר המבוזה בכך שהוא מחליף את המשרת של רב יוסף.
שנית - הוא מתאר תהליך מורכב יותר של מעלות ומורדות, בין ענווה לגאווה. זהו תיאור מדויק יותר של התהליך הנפשי שעובר לומד התורה, תנועה בין תודעת ערך עצמי לבין פתיחת הלב מתוך ענווה לדברי האחר החבר.
בכדי לסגור את המעגל נחזור למדבר התנ"כי, זה שהוא גם שאול וצלמוות. יש באדם פלכי חיים רגש תבונה ויצירתיות. יש באדם גם חבלי ארץ מדבריים, שאול וצלמוות. בדרך כלל אנחנו מחביאים את המדבריות שבנו, מתביישים בהם ולא רוצים שחברנו ידעו על קיומם. למרות שלכל אחד יש מדבר ותוהו ובוהו משלו, אף אחד לא מציג אותם בחזית חייו. התורה נתנה דווקא במדבר. אם צריך תורה, צריך אותה כדי להתמודד עם ארצות המדבר שבנו, הכיעור, החייתיות הרוע. רק מי שיודע להיות במדבר של עצמו ולא לדחוק אותו ולהסתירו, יכול לפתוח אותו אל התורה שתוכל - אולי - לתקנו. "וממדבר - מתנה'.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן. במסגרת תיקון שבועות שיתקיים במכון הרטמן, משה מאיר יערוך טיש של לימוד ושירה ביום שישי, בשעה 22:30