פרשת במדבר פותחת בתיאור המקום - המדבר - ומתארת עולם של מחנה מסודר המחולק לשבטים נושאי דגלים ובמרכזו המשכן. המדבר איננו סתם מקום גיאוגרפי, הוא מקום הנושא משמעות או יותר נכון אנטי משמעות. המדבר הפך בשפה התנ"כית לסמל של העדר תרבות, של חורבן. הנביא שפיתח את הפשר הגדוש הזה למושג המדבר היה ישעיהו. כשישעיהו רוצה לתאר חורבן עתידי, הוא מתאר הפיכת מקום למדבר:
עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה: (פרק ס"ד)
כנראה שהסיבה לכך היא שה'מדבר' הוא מושג הפכי ל'מים' שהם יסוד החיים:
מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם: (פרק נ').
כשרוצה ישעיהו לתאר גאולה, הוא מתאר הפיכת מדבר למקום בו זורמים מים וכתוצאה מכך יש צמיחה וחיים:
יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה' הֲדַר אֱלֹהֵינוּ: (פרק ל"ה).
הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי יְקֹוָק אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם: אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו: לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו כִּי יַד ה' עשתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ: (פרק מ"א).
מדברי ישעיהו עולה שהפיכת המדבר למקום מים ופריחה, היא מנוגדת לטבע ועל כן נתפסת כהתערבותו של אלוהים. המדבר שהוא מקום המנוגד לטבע ולתרבות, קורא לאדם לפרוק עול מוסר, לפרק מערכות של סדר, להתפרק. על כן מרשימה מאוד היכולת לבנות מחנה מסודר, לחלק אותו לקבוצות, לסמן בדגל, לתת לו מרכז של רוח - באמצע המדבר. כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו במדבר, בתקופות של התפרקות, של אובדן דרך ומשמעות. מה עושים במצב שכזה? כל קריאה למשמעות נתקלת באדישות ובכאב, באי אפשרות לאסוף את השברים ואת החלקים המפורקים ולהתמודד עם החיים. פרשת במדבר מסמנת דרך של התמודדות, פרוזאית, צנועה. השיבה אל הסדר. היכולת לשים סדר גם בטרם שיבת רצון החיים, היא הצעד הראשון לריפוי.
אלא שבחיים אין פטנטים. המעבר ממדבר ליישוב יכול להוביל לשביעה בורגנית מנוונת, לשכחת הכאב שהיה גם הכוח המניע לבניית מחנה הסדר במדבר:
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ--לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.
לפתע מופיע המדבר באור אחר, לא כאנטי תרבות אלא כמכונן תרבות - 'להיטיבך באחריתך'. יש כאן פרדוקס קיומי: בלכתך במדבר אתה מנסה להחזיק את חייך ולבנות נווה במדבר, להפוך מדבר ללא מדבר. כשאתה מצליח בכך, וכשהמדבר הופך לארץ נושבת, אתה מתרפק על המדבר ומנסה בעזרתו להפוך את חיי הארץ רוויית המים לנושאי נופך מדברי. פרדוקס שאי אפשר לפתור אותו, צריך לחיות אותו.
על כן הקריאה בפרשת במדבר ראוי שתהיה לא רק היזכרות בנקודת הכאב והתענגות על היציאה ממנה. הקריאה צריכה לסמן אפשרות והאפשרות מכוננת בעירה קיומית שלא מאפשרת למקום המים להיפך לממסד מנוון. המדבר הוא מקור מים לחיים של משמעות.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון הרטמן בירושלים