"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם"; "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה"; "אלה המצות אשר צוה ד' את משה אל בני ישראל בהר סיני".
אלו שלושת הלשונות הנמצאים בתחילת פרשת בחקתי, באמצעיתה אחרי פרשת הקללות ובסופה שהיא גם סוף וחתימת ספר ויקרא, ספר הקדושה והטהרה. ונראה שיש לתת טעם לשינויי הלשונות: התחיל בחוקה וסיים במצוה, ובאמצע חוקים ומשפטים ותורות. וכדי להבין קצת את הענין צריך קודם להזכיר את המשמעות של כל המונחים הללו. החוקים שייכים למצות שבין אדם למקום, שאף על פי שיש להם סיבה ואינם שרירותיים חלילה, אין טעמם נגלה בפשטות. המשפטים שייכים לרוב למצות שבין אדם לחבירו ולכאורה יש להרבה ממשפטי התורה מקבילות בנימוסי הגוים והדבר צריך עיון במה שונים משפטי התורה מנימוסי הגוים עד כדי שיהיה שייך בהם בחינת התגלות אלוקית. כשהמילה תורה באה בלשון יחיד היא מתייחסת לכלליות התורה שנתנה בקולות וברקים מן השמים. וכשהיא באה בלשון רבים היא מתייחסת למצות שבין אדם לעצמו, היינו למצות השייכות לעצם האדם כגון כשרות וטהרת המשפחה וכדומה. המילה חוקה שייכת בעיקרה לבחינת חוקות שמים וארץ היינו לחוקתיות הטבע שמשמעותה התמדה בהתנהגות קבועה. וכמו כן ישנן בחינות יסודיות בחיי האדם שדורשות לכתחילה צייתנות ומשמעת הדומה לחוקות הטבע. ולבסוף המצות, שהוא שם כולל לכולן ונגזרת מלשון צו, שעיקרו הוא לשון צוותא. וידוע שתרי"ג המצות מתייחסות לקומתו של האדם, רמ"ח מצות עשה כרמ"ח איבריו ושס"ה מצות לא תעשה כשס"ה גידיו, וכפי הוראת האות מ"ם בתחילת שם הפועל שמתכוון לאמצעי להשגת דבר מה, כגון לשון קר ומקרר שהוא גורם לקור ומשמרו. כמו כן המצות הן מצד אחד גורמות לקשר בין הגוף לנפש, ולכן נקראות מצות מעשיות שהן צריכות את הגוף לביצוען. אבל האחריות לעשייתן היא הנפש, ולשון חטא תמיד מתייחס לנפש שהיא בחינת הרצון שבאדם. וכפי שהמצות מחברות את הגוף ואת הנפש להיות בצוותא, כך הן מחברות בין האדם ובין הבורא ית'.
כאשר יש קיום המצות בקביעות כפי שמובא בתחילת הפרשה, כי אז ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם. ופירש רש"י "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? ת"ל והייתי לכם לאלוקים". והענין כי הגוף מזדעזע מקרבת דבר הנראה כזר לו. הוא מרגיש מאוים ומפחד והפחד מעיר תוקפנות והתנגדות. אבל הנפש השואפת לקרבת אלוקים מרגישה נח ונועם במחיצתו. הפסוק בא ללמדנו כי גם הגוף כמו הנפש יגיע לבחינת הזדככות כזאת שאטייל עמכם וכו'; אבל הקרבה הזאת אינה שוללת את היראה. להיפך, היא מרוממת אותה ואיתה היא מרוממת את האדם הירא אלקים – יראת הרוממות, שהרי כדי להיות ירא מהרוממות צריך להרגיש בה. ומי שאינו מרגיש בה מרוב גסות ליבו הוא הנקרא לץ שמתלוצץ מכל דבר של גדלות הגבוה ממנו. ולכן פתחה הפרשה בהליכה בחוקות ובשמירת המצות שבהן היא גם מסיימת.
המצוות מתחלקות לחוקים משפטים ותורות לפי ענינן אשר הן מקור כל ערך בחיי האדם בתחום הדתי השייך לנשמה, בתחום החברתי השייך לנפש ובתחום האישי שהוא בחינת הרוחניות המחבר ביניהם. ועל זה באה פרשת הערכין העוסקת במתן ערך כספי כביכול לדברים שלא יכול לכתחילה להיות להם ערך כספי, כמו שלכתחילה אין לדברים שבקדושה ענין עם הגשמיות והנה מתברר שההיפך הוא הנכון. דווקא הגשמי החמרי הוא הקרוא אל הקדושה. מטרת התורה היא לאפשר התגלמות האמת במציאות. לכן ירד ד' על הר סיני כדי לתת את התורה, כדגש הפסוק האחרון – סיני היא המילה האחרונה בספר ויקרא. וזהו גם הענין המפורסם שבתחילת פרשת בהר "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני?! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני." לשון רש"י. והשאלה היא שכמובן היה צריך לקשור את גילוי הענין הזה לאיזו מצוה בבחינת הדבר שיצא מן הכלל לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. אבל למה דווקא אותו הדבר הוא המלמד על הכלל? מפני שיש בו בפרטיותו אותה הבחינה הכללית עצמה שצריכה לכלל ויכולה ללמד עליו. השמיטה היא גילוי עומק האמונה של ישראל בד' ועומק ההשגחה של ד' על ישראל וזו גם זו כמו השמיטה שייכת רק בארץ ישראל. ענין שמיטה אצל הר סיני הוא שאף על פי שהכל ניתן מסיני לסיבה הידועה של ההר הנמוך והמדבר, מכל מקום - והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים: סיני שהוא הר האלקים פותח את הדרך המביא אל הר ד' – בירושלים.