מידת ההשתוות/ לפרשת בהעלותך

הדלקת הנרות ללא שינוי

סוף שנת הלימודים הולך וקרב - זמן של מבחנים, סיכומים אחרונים וחשבון נפש על שנה שלמה של השקעה ומאמץ. נסו לחשוב ולהיזכר כמה קשה היה לשמור על רצף ומתח לימודי גבוה במשך השנה כולה. לכולם יש עליות ומורדות, ימים של התלהבות והשקעה ומולם ימים של עצלנות ואדישות, וכך טבעו של עולם.

בעיון שלפנינו נראה שהשפת אמת מציג מידה אחרת של יכולת לשמור על רצף ועקביות, בכל משך הזמן בו נצרך האדם לפעול ולהתקדם. המודל שדן בו השפת אמת הוא אהרון הכהן ביחס למעשה המנורה.

לאחר הציווי על העלאת הנרות אומרת לנו התורה כך:

"ויעש כן אהרן: אל מול פני המנרה העלה נרותיה, כאשר ציוה את משה" (במדבר ח', ג).

רש"י במקום מבאר:

"ויעש כן אהרון - להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה".

השפת אמת מסביר לנו את עומק דברי רש"י:

"... מה שכתב רש"י ז"ל: 'ויעש כן אהרון שלא שינה'. ונראה הפירוש, שלא נשתנה אהרון על ידי המצווה של הדלקת (ה)נרות. שמובחר אהרון להיות מאיר לכל בני ישראל ולכל העולם על ידי הדלקת הנרות...לא היה משתנה, כי אם היה בו שינוי - היה שינוי גם בהמצווה...לכן צריך האדם להיות בו בחינת ההשתוות. ובספרים הקדושים משבחין מאוד לבחינה זו של ההשתוות...וכפי השתוות שהיה בו - עשה המצווה גם כן, בלי שינוי המעשה (ה)תלוי בעושה".

השפת אמת עוד פה על נקודה עמוקה מאוד בעולמה של החסידות - מידת ההשתוות. ננסה להסביר אותה שלב אחרי שלב.

הדינמיות והשינויים

במשך חייו האדם חווה חוויות רבות, גם שכליות וגם רגשיות. הוא גם נוכח באירועים שונים ונפגש עם מגוון אנשים, וכל מה שעובר עליו הוא דינמי ומשתנה. החוויות והדינמיקה שבחיי האדם גורמות לו להשתנות. למשל, ניקח אדם שחי שנים רבות באי בודד ללא חוויות (או בצורה קיצונית יותר - אדם שנמצא בתרדמת רפואית זמן רב), ומולו נבחן אדם שחי בעולם 'הרגיל' באותה התקופה. החוויות וההתנסויות שעבר האדם הנורמאלי גרמו לו לשינויים רבים באופיו ובאישיותו במהלך אותם שנים. לעומת זאת, אישיותו ומצב נפשו של האדם שלא עבר ותמורות בחייו יהיו זהים כמעט לגמרי למצבו הראשוני.

אבל, ישנה מדרגה גבוהה יותר. במדרגה הזו האדם כן נמצא בתוך עולם משתנה והוא כן חווה חוויות רבות ומתנסה בניסיונות שהחיים ממציאים לו, אבל למרות זאת - הוא שומר על שוויון נפש בצורה כזו שהחוויות שהוא חווה לא משפיעות עליו ולא גורמות לו לשינויים מהותיים באופיו וברגשותיו. הביטוי העממי שמאפיין את המדרגה הזו הוא "זה עובר מעלי". כלומר, אדם פוגש חוויות וניסיונות, אבל הם, כביכול, עוברים מתחתיו, מעליו ומצדדיו - ואינם מוציאים אותו משלוותו וממצב רוחו הקבוע.

ההשתוות על פי הבעש"ט

התיאור הזה הוא התמצית של מידת ההשתוות. קשה מאוד להגיע לכך, כי מידה זו היא נגד הטבע הפשוט של האדם, ולכן יש צורך בהשקעה ובעבודה נפשית קשה כדי להגיע אליה.

אחד ממקורות היסוד להסבר המידה הזאת מופיע בצוואת הריב"ש (מבחר שמועות שנאמרו בשם הבעש"ט. ראויים הדברים להאמר כעת, שהרי בחג השבועות, שחגגנו זה, עתה חל יום פטירתו של הבעש"ט, מייסד החסידות):

"שויתי ה' לנגדי תמיד - 'שויתי' (הוא) לשון השתוות. (כלומר) לכל דבר המאורע, הכל שווה אצלו, בין בעניין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שאר הדברים. וכן בכל האכילות - בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל ישווה בעיניו, כיון שהוסר היצר הרע ממנו מכל וכל. וכל דבר שיארע לו יאמר: 'הלא זה מאתו יתברך, ואם בעיניך הגון (אז בוודאי שזה הגון בעיני)'. וכל כוונתו לשם שמיים, אבל מצד עצמו - אין חילוק, וזה מדריגה גדולה מאד" (צוואת הריב"ש יב).

אם נשים לב לדבריו של הבעש"ט, נראה שהוא מציין דוגמאות משני תחומים: מהתחום הרגשי - היחס של בני האדם אליו, ומהתחום החוויתי - סוג המאכלים שהוא אוכל. כלומר, מידת ההשתוות היא חוויה כללית של האדם, הקשורה לכל אישיותו.

בדברי הבעש"ט אנו מוצאים גם את הבסיס להבנת המדרגה הזו. אם אדם מפנים בצורה עמוקה ורצינית שמקורו של כל מה שקיים בעולם הזה הוא מהקב"ה עצמו, אז אין סיבה לכך שיהיה הבדל בין אירוע אחד למשנהו, שהרי אין חילוק בין הדברים כשהם באים מאחדותו ושלמותו של הקב"ה.

ברובד עמוק יותר ניתן להסביר את הדברים לא רק במישור השכלי, אלא גם במישור החוויתי. כאשר אדם מגיע לרמה רוחנית כה גבוהה ומתמדת, הרי שבאופן טבעי אין הוא מתרגש ומתרשם מאירועים ארעיים שנובעים מהמציאות הפרטית המשתנה בעולם. הדבר דומה לאדם הנתקל בתמונת נוף מדהימה, והוא כל כך מרותק אליה ושקוע בהתבוננות בה, עד שהוא לא שם לב לדברים שמשתנים וחולפים סביבו.

על פי ההסבר הזה נבין גם מדוע מידת ההשתוות לא קשורה למקבילה השלילית שלה - אדישות וניכור לסביבה ולמציאות. שלא כמו באדישות, אין האדם מתנכר ומתעלם מהמציאות שהוא חי בה, אלא הוא מוצא בה את היסוד הא-לוקי והרוחני, ובו הוא דבק.

שלא שינה

נחזור כעת לדבריו של השפת אמת על הדלקת הנרות על ידי אהרון. כאשר הקב"ה ציוה את אהרון על מצוות הדלקת הנרות, אהרון היה במדרגה רוחנית ואישיותית מסויימת. קיים היה חשש שבמשך הזמן, עם המפגש עם המציאות המשתנה, גם אהרון היה משתנה. כנגד זה מדגישה התורה (על פי הסברו של רש"י) כי "ויעש כן אהרון - שלא שינה". כל זמן שאהרון מממש את הציווי שקיבל מהקב"ה, הוא נשאר אותו אהרון. השפת אמת מקשר את הדברים באופן ישיר למידת ההשתוות עליה דיברנו, שהרי אהרון עשה את המצווה במצב של "השתוות" - ללא שום שינוי באפיו וברמתו הרוחנית.

המעשה והעושה

בשולי הדברים מאיר לנו השפת אמת יסוד חשוב נוסף, באמרו "כי המעשה תלוי בעושה", וכן "כי אם היה בו שינוי, היה שינוי גם בהמצווה".

שתי הנחות יסוד עומדות בדבריו של השפת אמת. האחת היא שמעשה המצווה איננו עניין טכני בלבד, ללא שום משמעות ומטרה (כמו מפקד המטרטר את חייליו לבצע פקודות מיותרות וחסרות תכלית). למצוות יש משמעויות רוחניות גדולות ועצומות, אשר משפיעות על האדם והעולם, גם אם לא את כל הדברים אנחנו רואים ומבינים.

הנחת היסוד השנייה היא שכל מעשה שאדם עושה מושפע באופן ישיר מדרגתו וממצבו של האדם. נדגים את הדברים מעולם הספורט: זריקת כדור לסל על ידי שחקן מלא התלהבות וחדור ביטחון תהיה טובה בהרבה מזו של שחקן הזורק את הכדור לסל כאשר הוא עייף וחסר ביטחון.

על פי הרעיון הזה מסביר השפת אמת את המעלה הגדולה של אהרון בכך שהוא אימץ לעצמו את מידת ההשתוות. מאחר שלמצוות הדלקת הנרות יש משמעות ומטרה מיוחדת, וככזו היא ניתנה לאהרון בתחילה, כל שינוי באישיותו של אהרון יכול היה לשנות את משמעותה ועוצמתה של המצווה. לכן מדגישה התורה שבאהרון לא היה שינוי כלל, ומטרת המצווה נשמרה ללא שינוי.

עשה רצונו כרצונך

על פי הרעיון שבמידת ההשתוות מסביר השפת אמת את דברי המשנה באבות (ב', ד): "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו":

"ויש לומר כן הפירוש: 'עשה רצונו כרצונך' - בלי השתנות. כמו שאין אדם משנה עצמו לצורך מעשיו, כן האדם שהוא מוכן תמיד לבטל עצמו לרצונו יתברך, עושה הכל בלי שינוי. וה' יתברך משלם הכל במשפט מידה במידה... כמו כן ה' עושה רצונו בלי השתנות".

דיברנו כבר בעבר על כך שהרצון הוא המנוע שבאדם, והוא זה שמפעיל ומניע את כל מערכות חייו. כאשר האדם שואף ומשתדל לאחד בין הרצון הפנימי שלו לבין רצון הא-לוקי, וכל דבר שהוא עצמו רוצה הוא חלק מהרצון הא-לוקי - אין לו שום רצון עצמי שהוא מעבר לקדושה ולמה שרוצה ממנו הקב"ה. כך בעצם הוא מגיע ל'השתוות' באופן טבעי.

הרעיון שבדברים הללו יובן על פי הסברנו לעיל. כאשר אדם פועל לפי יצריו והרצונות שלו, אין לו שום עוגן יציב וקבוע, שהרי אין שום בטחון שמה שהוא רוצה היום הוא ירצה גם מחר. לעומת זאת, כאשר אדם מבטל את רצונו הפרטי אל מול הרצון הא-לוקי, הרי שאין לו בעיה של שינוי, כי הרצון הא' הוא שלם, ברור וקבוע. "הקטנת הראש" הזאת היא מידה עצומה, מכיוון שהאדם מטבעו רוצה לפרוץ ולשנות.

ראוי הוא סיום הצגת הדברים של השפת אמת:

"וה' יתברך יזכנו להיות מעושי רצונו יתברך".