לאחר שהנשיאים הביאו את קרבנם ואת מתנותיהם למשכן, מחזק ומעודד הקב"ה את רוחו של אהרון, ומוסר לו משימה מרכזית וחשובה להדליק ולהטיב את הנרות. אהרון מדי יום ביומו הדליק את מנורת המשכן - וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה אֶת מֹשֶׁה.
בגוף התיאור אודות מצוות הדלקת המנורה חוזרת התורה ומתארת את מעשה המנורה. וכך נאמר:
וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.
מה זיקתו של פסוק זה להדלקתה של המנורה? כביכול, נעקר פסוק ממקומו הטבעי, מהפרשות המתארות את עשיית כלי המשכן, ונכתב כאן סמוך לציווי הדלקת המנורה. מדוע ראתה התורה לחזור ולתאר את מעשה המנורה בצד הציווי של הדלקת המנורה?
רש"י מסביר: שהראהו הקב"ה באצבע לפי שנתקשה בה. לדבריו התורה חוזרת ומצווה על עשיית המנורה כדי להדגיש את מורכבות המשימה.
הרב חרל"פ זצ"ל, שהיה אחד מתלמידיו המובהקים של הרב קוק זצ"ל מסביר:
מעשה המנורה נסמך למעשה הדלקת נרותיה, לומר בזה שאהרון בכח הדלקתו את המנורה חידש את יצירתה של המנורה, כאילו עשה עכשיו את המנורה, וזה היה משבחו של אהרון שלא שינה והשלים את רצונו של הקב"ה. [מי מרום על פרשת בהעלותך]
לדבריו, בקשה התורה להדגיש, שהמנורה נוצרה כל יום מחדש. מעשה ההדלקה הוא חלק מהותי מיצירתה של המנורה. הסברו של הרב חרל"פ כוחו יפה למהותה של עבודת ה. הרמב"ם בסוף הלכות לולב מציג את אחד היסודות המשמעותיים ביותר בעבודת ה:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
ועיקר הדבר שאין ראוי לו לאדם לעשות את המצוה מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו ...
האתגר הרוחני הוא להדליק את המנורה, וליצור אותה מחדש. להתמודד עם שגרת קיום המצוות, ולהדליק ולרומם את המצווה. היכולת לשמוח במעשה המצווה דורשת לימוד ועמל. יש צורך לרענן את השגרה, להוסיף הידור וחידוש במעשה המצוה. כך נוכל ליצור יצירה רוחנית חדשה כמעשה המנורה והתחדשותה. אהרון התמיד והדליק את המנורה מדי יום. אבל בכל יום ההדלקה הייתה שונה והחוויה הייתה אחרת.הלימוד וההתבוננות, ההידור והרצינות בתורה ובמצוותיה תוכל להביא אותנו לשאיפה, שמציג הרמב"ם שיש לו לאדם לשמוח בעשיית המצוה ולא חלילה להיות אדיש בבחינת מצות אנשים ומלומדה. השאיפה שאדם לא רק יקיים את המצוה אלא יעסוק במצוה.
כך גם בעשייה היום יומית צריך אדם לחפש ולהתאמץ כדי ליצור הדלקה חדשה, ריענון , חידוש שיספק לו את הכוחות להמשך עשיית ותרומה.