כשפגשתי בו בפעם הראשונה פגשתי חסד. אולי זה מה שמשך אותי יותר מכל. איש קטן קומה. לא תואר לו ולא הדר. ודיבורו איטי ומהסס. איש מצרי אמרתי לאבא. ובכל זאת, החסד שבו, עטף אותו בצבעים של תכלת על רקע זהב חולות המדבר. גרנו אצל הורי. אבא כיהן בתפקיד דתי רשמי והאיש שלי רעה את צאנו.
ואז נפרדנו. הוא חזר למצרים, למשימה לאומית. ואני נשארתי עם אבא ושני הילדים שלנו. כשהתחילו להגיע שמועות על הבריחה של עבדי מצרים הבנתי שהמשימה הצליחה ולא ירחק היום ואנו נפגש שוב.
התחלתי לספור את הימים עד שיום אחד אבא פנה אלי ואמר: "בואי ציפורה, תכיני את הילדים. אנחנו נוסעים."
חזרתי אל האיש שלי. אלא שהפעם הוא כבר לא היה שלי. הוא היה שייך לעם שלם. כל ערב הוא היה חוזר הביתה מותש ממלאכת היום. שופט, דואג, בורר, מלמד ומסביר. והם קשים כל כך. שום דבר שהוא עושה לא מספק אותם. כל העת מתאוננים ומתלוננים. ודרישותיהם אינן כלות. צרכי הציבור מרובים. והוא? הוא הולך וכלה לנגד עיני.
ובלילה במיטה, נבול יבול. וגם לו היה יכול, נדמה כי כבר אינו מעוניין בי. פיו בפי לא יגע כי נגעו בו שפתי האל. נביא. עם האל ידבר וכל עת רק למוצא פיו ישעה. תמיד דרוך לקריאתו.
ולקריאתי?...
בלילות אני שוכבת על מיטתי. נושאת עיני אל השמיים. "מדוע לקחת ממני את אישי?" אני קוראת אליו מתוך אנקת ליבי. זעקתי חרישית. לבל ישמע האיש הזר השוכב לצידי. לבל ישמע המחנה. זרה אני בתוכם ואת סודי לא נאה לחלוק עם זר ואין לי נפש אחת קרובה בכל העם הזה. ככושית נחשבתי להם. זרה ומוזרה. מרוחקת ומבודדת . בושה ונכלמת.
ביום שבו אלדד ומידד התנבאו במחנה ידעתי כי הנה גם בפיהם נגע פי האל.
אנחה נתמלטה מליבי: "אוי לנשותיהם." לא חשבתי כי יש מי ששומע את אנחתי. אבל מרים שמעה. לא ראיתי כי עמדה לצידי. היא הביטה בי ואמרה: "ציפורה, הכול בסדר?"
מיום שהגעתי לכאן איש לא שאל אותי אם הכול בסדר. איש לא דיבר אלי מטוב ועד רע.
דמעות עמדו בעיני. "כן" מלמלתי "הכול בסדר." מרים לא ויתרה. היא משכה אותי אל תוך אוהלה. מזגה מים מן הכד והושיטה לי. "אני רוצה לשמוע הכול." היא אמרה נחרצת. "אם אחי עשה לך משהו רע אני רוצה לדעת. לא בשביל זה שמרתי על עריסתו ביאור ולא לשם כך בישרתי על הולדת מושיען של ישראל."
"לא! חלילה! קראתי. "משה איש עניו ולעולם לא יפגע בי לרעה. אבל..."
מרים הביטה בי בעיניים טובות.
נשברתי. סיפרתי לה הכול.
ואז בכיתי.
מרים רתחה. "ככה לא מתנהגים! אז מה אם הוא נביא? אני לא נביאה? אהרון לא נביא? ברוך ה יש לנו חיי משפחה. נביא אינו מתנזר מאשתו. אני כבר אטפל בנושא."
"לא!" קראתי לעברה. "אל תספרי לאיש. זה ביני לבין משה. בבקשה ממך אל תכנסי אל מקום שאינו מקומך."
אבל מרים לא שמעה לי. היא יצאה מן האוהל וראיתי אותה פוסעת אל עבר אהל אהרון.
השמועה עברה במחנה כאש המלחכת את החיטה היבשה בראשית הקיץ. מרים מצורעת. נכלמת שבעה ימים. מרוחקת ומבודדת מחוץ למקומה. מחוץ למחנה.
הוא לא חזר אלי. צערי לא פג. אולם נדמה כי משהו קל יותר כעת. יש נפש קרובה היודעת את סודי. ולמשך שבעה ימים לקחה על עצמה את בדידותי וזרותי. ולובן צרעתה הפיג את זרות שחור עורי.
"והעם לא נסע עד האסף מרים."
"אתה הולך לצידי כל הדרך
למרות שאינך לידי
והתהום שבינינו נפערת
לא תקרע את ידך מידי.
....
ובלילות מיטתי הבוערת
יודעת רק היא את סודי
ובחלום, כשהדלת נסגרת
זה אתה השוכב לצידי."
(זו היתה אהבה נהדרת / שמרית אור)