אחד מספרי היסוד בחקר הדת הוא הספר 'על הקדושה' שכתב התיאולוג הגרמני רודלוף אוטו (1937- 1869). בכדי להבין את חידושו, כדאי להתבונן במצבה של הדת מבחינת הפילוסופיה שלאחר קאנט (עמנואל קאנט, 1804 - 1724. פילוסוף גרמני, הגותו מבצעת את המהפכה הקופרניקאנית (ניקולאוס קופרניקוס, 1543 - 1473, אסרונום פולני, הורה כי הארץ סובבת סביב השמש בניגוד לתמונת העולם שהיתה מקובלת, על פיה הארץ נמצאת במרכז והשמש סובבת אותה. המהפכה הקופרניקאית נתפסת כנקודת מפנה בתודעת האדם ובתפישתו העצמית) ומורה כי התודעה האנושית לא משקפת את העולם אלא יוצרת את תמונתו). קאנט הורה כי התודעה נחלקת לשלושה חלקים: המחשבה, הרצון והרגש. המחשבה מתממשת בלוגיקה במתמטיקה ובמדעים, הרצון באתיקה (במוסר) והרגש באומנות. על פי חלוקה זו, אין מקום לדת במבנה התודעה האנושית. ההולכים בדרכו של קאנט נחלקו ביניהם: היו ששללו את הדת כביטוי פרימיטיבי וכושל של רוח האדם, היו שהעמידו אותה על תבונה, כשידיעת אלוהים היא למעשה ידיעת האמת. היו שהעמידו את הדת על הרצון ועל המוסר (כך תנועות הרפורמה היהודיות בראשיתן, הבליטו את הפן של בין אדם לחברו בתורה ושללו או מזערו את הפן של בין אדם למקום), והיו שהעמידו אותה על הרגש כמקבילה לביטוי האומנותי. על רקע זה היווה ספרו של אוטו 'על הקדושה' מהפכה. אוטו הורה כי הדת קובעת מקום לעצמה, תחום ייחודי החורג מהרצון ומימושו במוסר ומהרגש ומימושו באומנות. לתחום הזה הוא קרא הנומינוזי. הוראתה של המילה על פי השורש הלטיני הוא האלוהי. את האלוהי העמיד אוטו על שלושה יסודות: המסתורי, הנורא, והמסקרן. המהפכנות של אוטו באה לידי ביטוי בשתיים: ראשית - בטענה כי הדת קובעת מקום ייחודי משל עצמה בתודעה האנושית, אי אפשר להעמידה על יסודות אחרים. שנית - השדה הדתי הוא השדה הלא רציונאלי, תחום שקאנט וממשיכי דרכו לא הכירו בקיומו.
הפרשה הקודמת - פרשת קדושים - הורתה על צו קדושה הפונה אל כל העם:
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
פרשתנו מורה על צו קדושה מוגברת לכהנים:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו, וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ, לָהּ יִטַּמָּא. לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו, לְהֵחַלּוֹ. לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ. אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו. וְקִדַּשְׁתּוֹ, כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.
התבוננות במופעי הקדושה בשבת מורה על ההבדל העמוק בין מושג הקדושה של אוטו (הנוצרי הפרוטסטנטי) ובין מושג הקדושה של התורה.
ראשית: הקדושה התנ"כית לא באה לידי ביטוי בתודעה, במחוזות של מסתורין, אלא בחיי המעשה. איסור הטומאה מרחיק את הכהן מהמוות ומחבר אותו אל החיים. קדושה משמעה לא התעלות מעבר לרציונאלי אלא חיבור לחיים. (יש יוצאים מהכלל, בני המשפחה. ערך המשפחה גובר על ערך הקדושה, ולכן לבני משפחתו נטמא הכהן ומשתתף בלווייתם).
שנית - הקדושה באה לידי ביטוי בשמירה על הגוף. האדם שאיננו קדוש בקדושה מוגברת, יכול לפגוע בגופו כדי להביע את כאבו ואת אבלו. (יש איסור כללי לפגוע בגוף: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם; וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם, וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם, אֲנִי ה'." (ויקרא י"ט). מפרשתנו עולה כי בשעת אבל ביחס לאדם שאיננו כהן, ערך האבלות גוברת על ערך השמירה על הגוף ומותר לשרוט שרטת להשחית את שיער הפנים). הכהן נבדל מאחיו שאינם כוהנים, אסור לו לפגוע בגופו גם בשעת אבלו. הקדושה איננה במחוזות על טבעיים של מסתורין, אלא להפך - בחיי הגוף והטבע.
שלישית - הקדושה באה לידי ביטוי בזוגיות. מושגי הזהות הנשית התנ"כיים זרים לאדם המודרני, אבל עם אמירת 'לא' להם, אמירתה של התורה חדה ובהירה: הקדושה לא באה לידי ביטוי בחריגה מהטבע ומחיי המין והזוגיות, אלא להפך. הקדושים הם בני הזוג שזוגיותם חיה ורעננה.
סוף דבר: תמונת העולם של אוטו קרובה גם לתמונות עולם בתוך העולם היהודי. יש (למשל בחוגי החסידים מצד אחד ואנשי תנועת המוסר מצד שני) הרואים בקדושה איזור של חוויה רוחנית הגוררת הפניית עורף לחיי הגוף ומרחבי עשייה בעולם הזה. לא כן תמונת העולם של התורה שבכתב. היא מורה כי הקדושה היא חיבור מועצם לחיים, לגוף ולמשפחה.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים