איסורי הטומאה של הכהנים הם אולי השריד היחיד שנותר לנו כיום מדיני הטומאה והטהרה שהיו חלים בתקופת המקדש. ייתכן וכבר התרגלנו לעובדה שכהן איננו יכול להיכנס לבית קברות וחייב להתרחק מן המתים, אך התבוננות מעמיקה תגלה כי בציוויים אלה של התורה יש מהפכה של ממש בתפיסתנו הדתית את החיים והמוות.
כך כותב הראי"ה קוק באחת הפסקאות הפותחות את פנקס "אחרון בבויסק":
איסור טומאת כהן למתים הועיל לשמור את תורת המוסר שלא תבא עד הקיצוניות של שנאת החיים. כי הכהנים בהיותם מחזקי התורה ומטיפי המוסר, כפי הרגיל בהשקפה פשוטה שהעמידה אצל האדם בעת המיתה פועל לרכך את הלב, וטוב ללכת אל בית אבל, גם מפני יסוד החזרת התשובה להולך למות - ודאי לולא אזהרת התורה על כל נפשות מת לא יבא היה נעשה על פי רגש פנימי מנהג חיובי שיהיה הכהן צריך לעמוד בשעת יציאת נשמה, וזה היה מטביע בלב הבעל רגש חותם של השפלת ערך החיים ושנאה לחיים. אמנם תורת ה' תמימה היא תורת חיים, וצריך המוסר היוצא על פיה ללכת מחובר אל החיים, על כן הרחיקה את הכהן מאלה המעמדות...
הרא"יה עומד בדבריו על מציאותו של רגש עמוק הטבוע באדם. טבעי הוא הדבר שאיש דת יעמוד לצד אדם בעת פטירתו. הרי זהו זמן המעבר אל העולם העליון, העולם הבא, מקום מושאה של הדת לכאורה. זהו המקום שמזכיר לאדם מיהו ומהו באמת ומהי באמת תכליתו של האדם. אין זה מקרי אפוא שהמוות מעורר אצל בני האדם רגשות יראה וקדושה. הרי לך; אין אחד שלא שם כיפה כשהוא נכנס לבית הקברות. והלא בית הקברות הוא המקום שעל פי ההלכה יש להימנע כמה שיותר מביטויים של מצוות מפני לועג לרש! אלא שזהו הרגש האנושי - המגע עם המוות מעורר מרבצם את הרגשות הדתיים העמוקים ביותר.
אך תורת ישראל אוסרת על כהן להשתתף בחוויה הזו. אותו כהן, עובד ה' במקדש, המורה את התורה לעם ישראל, אסור לו להיות לא במעמד של פטירה ולא בבית קברות. מדוע? כי 'תורת ה' תמימה היא תורת חיים', מסביר הרב קוק. עם כל המעלות שיש בהליכה לבית האבל, ולימוד המוסר שיוצא מכך, לא זו שאיפתה של התורה. אין התורה מחפשת מוסר היונק כוחו ממוות ופחד, מפני הלא נודע. התורה מורה דרכי חיים שיתחברו אל החיים הממשיים, שהחיים יהיו נאהבים עלינו, שלא נקוץ בהם מפני אמונתנו הדתית.
לעקרון זה השלכה מרכזית על כל תפיסתנו הדתית, כולל זו ההלכתית. רגילים אנו ליחס קדושה למוות, להינזרות, להתרחקות מן החיים. באופן טבעי, אדם שמחמיר על עצמו, שמוותר על תענוגות העולם, ייחשב יותר דתי, יותר קרוב לא-ל. נטייה זו גורמת לא פעם לאנשים להחמיר על עצמם גם בדברי הלכה - שכן מה רע בכך שנימנע מלאכול מאכל מסוים, ומדוע לא להינזר ממעשה המוטל בספק? זו נטייה רווחת - הדבקות הדתית מצויה באיסורים.
אך דומני שהמוסר שמלמד אותנו הראי"ה בעקבות פרשת השבוע מורה אחרת. התורה היא תורת חיים המכוונת אל החיים והמעודדת אותם. קדושה איננה שורה במוות, אדרבה - המת הוא אבי אבות הטומאה. הקדושה מצויה בחיים עצמם, במעשי העולם הזה. על כן הכהנים במלאכתם אוכלים מבשר הקרבנות ומן התרומות והביכורים וזוהי קדושתם. אין הם נזירים סגפנים כשאר כהני הדתות האחרות. מחוברים הם לחיים ואפילו נהנים מהם.
לא בכדי, בוידויו של רבנו ניסים הנאמר בעדות שונות ביום הכיפורים האדם מתוודה: "את אשר אסרת התרתי, ואת אשר התרת אסרתי". אכן, יש בעייה לאסור את הדבר המותר. אל יהי הדבר קל בעינינו ולא בעיני מורי ההלכה. כשם שיש קדושה בהימנעות מדברים אסורים כן הקדושה שורה בדברים המותרים, בחיים, ואם אסרת דבר מהם - הרי שמנעת קדושה מן האדם.
ייתכן וקשה לנו להפנים מסר זה, בהיעדר מקדש וקדשיו. אולם זהו חלק מתהליך הגאולה והמסר העמוק העולה מדיני הכהנים ובכלל מדיני המקדש.