פרשת אחרי מות –קדושים: על הדם

​​​​​​​בין כל פרשיות הקרבנות שבספר ויקרא, מופיעה בפרשתנו פרשת אכילת בשר. ד"ר משה מאיר על איסור אכילת הדם והחומרה שלו

ד"ר משה מאיר 30/04/20 22:06 ו באייר התשפ

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

בין כל פרשיות הקרבנות שבספר ויקרא, מופיעה בפרשתנו פרשת אכילת בשר:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת. [ויקרא י"ז ח' - י"ד]

הצו - אסור לאכול את הדם. הנימוק - כי הדם הוא הנפש. ה'דם' הוא נושא רגיש בכתבי הקודש, עוד מבראשית. לאחר המבול, הותר לאדם לאכול בשר. להיתר נלוו מגבלות:

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. [בראשית ט' ד' - ו']

החומרה היתרה בה מתייחסים כתבי הקודש לרצח, נובעת מכך שגם הארץ נזהרת בדם:

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. [במדבר ל"ה ל"א - ל"ג]

ואף הדרישה שלא להתעלם ממת אלמוני, נובעת מחומרת הדם:

וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. [דברים כ"א ו' - ט']

את הרגישות היתרה הזאת ל'דם', אפשר לקחת לאחד משני כיוונים. שני הכיוונים האלה מתרוצצים בתוכי. הכיוון האחד - רתיעה עד הקצה מכל שפיכת דם, הכיוון השני - עמידה עד הקצה על קדושת הדם שהיא קדושת הנפש שהיא קדושת האדם.

הכיוון הראשון

הרב אברהם חן היה איש מיוחד, הוגה צנוע ומעמיק. נצר לשושלת חב"ד, שיצר הגות ייחודית וחודרת. הוא היה פציפיסט, שורר את קול שלילת שפיכת הדם - עד הקצה. ב1911 סערה רוסיה בעקבות מה שנקרא - 'משפט בייליס'. היתה זאת עלילת הדם הגדולה במאה העשרים. מנחם מנדל בייליס היהודי הואשם ברצח ילד למטרות פולחן. הפרשה הכתה הדים גדולים, ואותותיה נותרו גם במרחבי הספרות והאמנות. הרב חן כתב מסה בעקבות הפרשה 'היהדות והדם'. במסה הוא מראה כי לא ייתכן שיהודי יחפוץ בדם, מכיוון שכל מקורות היהדות זועקים כנגד הדם. דוד המלך לא בנה את בית המקדש, מכיוון שידיו שפכו דם. על המזבח ואבניו אסור להניף ברזל מכיוון שממנו עושים חרב השופכת דם. חכמים - בניגוד לרבי אליעזר - אסרו לשאת כלי נשק בשבת מכיוון שאינם תכשיט אלא גנאי. החרב - טמאה טומאת מת כמת עצמו. יעקב - על פי החכמים - חשש מהמפגש עם עשיו חשש כפול: פן ייהרג ופן יהרוג. חכמים אסרו לשמוח במפלתם ובמותם של הרשעים. ועוד כהנה וכהנה. דמותו המתבוננת והמעמיקה של הרב חן - עליו סיפר לי סבא שלי שגר בשכנות אליו והיה נוהג ללכת אליו לשמוע את שיחותיו - משמיעה לי את הקול הראשון: צו הדם של מקורות היהדות הוא ללכת עד הקצה בהימנעות משפיכת הדם.

הקול השני

הקול השני ממשיך את קול הארץ שאי אפשר להחניף לה ביחס לשפיכת הדם והיא מקיאה אל מול המזלזל בדם ודורשת נקמתו. זהו קול מושתק במחוזותינו ואף במחוזות נפשי, אבל הוא תובע את מקומו. בימי טרום הקמת המדינה, היתה מחלוקת גדולה שפיצלה את היישוב הרבה מעבר לפיצולי היום. אחד ממוקדי המחלוקת היה היחס לבריטים, הוא פיצל בין המחתרות השונות. אנשי הלח"י היו אנשי הקצה, המנודים המוכפשים והנרדפים. גדלתי בבית שקול אחד - קולו של אבי - היה מאוהדי ותומכי הלח"י. אבא הגיע לארץ אחרי, הספיק לגעת רק בשיפולי עולם המחתרת. אבל לאחר מכן היה קרוב לישראל אלדד, הקול האידיאולוגי שבין אנשי הלח"י. כתבי הלח"י היו בארון הספרים שלנו, כמו גם שירת אצ"ג הקרובה אליהם. לימים התווספה ההיכרות הקרובה עם יהושע כהן, מאנשי המעשה שבמחתרת. גם אם רחקתי מהקול הזה, הוא נשמע באוזני ואני מחויב מכוח זהותי להקשיב לו ולהגיב. המתנגדים והמכפישים לרוב אינם מכירים את מעמקיו, את מרומי החזון שלו, את עושר השפה והדימוי, את החבירה לעורקים פנימיים הזורמים במקורות היהדות. מוטיב הדם הוא חזק מאוד בשירה ובהגות של חוג זה, יודעי דבר יחברו זאת לנתיבי הדם של הלאומיות בכל העולם כולו. הדם הוא הנפש, ואת הנפש מוסרים, ועל הנפשות הנשפכות נוקמים כי ערך הנפש והדם עליון. אחת הפרשיות הכואבות בתולדות הלח"י, היא פרשת נערי רעננה. קבוצת נערים שהתכנסה בבית בפרדס בשולי רעננה ללמוד להשתמש בנשק. בעקבות הלשנה צרו על הבית מאות חיילים בריטים שפתחו באש והרגו חמישה מהנערים. אלתרמן כתב פואמה - 'הנערה השלישית' ובה הפליא לתאר את סבך הניכור והזרות של נערי הלח"י הן ליישוב והן לבני משפחותיהם. לימים החליטה עיריית רעננה לקרוא כיכר על שמם - 'כיכר ילדי רעננה'. הכיכר שוכנת ליד בית ספר התיכון 'אביב'. מתוך חקירה וסקרנות לקחה על עצמה מגמת התיאטרון שבבית הספר לחקור את הפרשה, לפגוש את הזקנים שהיו באותם הימים צעירי הלח"י, ולהעלות מחזה על הפרשה. סיפור החקירה וההצגה תועד בסרט - 'ילדי רעננה'. זהו סרט חשוב ומרגש המתעד כיצד יושבת חבורת הזקנים וזוכה לכך שיש הד לסיפורם ודמויות של צעירי העכשיו משחקות אותם ואת דמותם. בעולם של תרבות בית מדרשית, חשוב לתת מקום לכל קול - גם לקולו של רבי אליעזר שהתיר לשאת חרב בשבת מפני שהיא תכשיט. אני מתבונן בסרט ו'קול דמי אחי זועקים אלי', הקול השני המתמודד עם הקול הראשון. קשה יותר להאזין לשני קולות, במיוחד כשמדובר בסוגיית דם וחיים. אבל - כך אני מאמין - כך ראוי לעשות.

הקול השלישי  

גבריאל גרסיה מארקס כתב סיפור קצר: 'נתיב דמך בשלג'. זה סיפור אהבה על שני צעירים במדריד. הם נישאים ויוצאים למסע ירח דבש לפריס. ביציאתם מקבלת הכלה זר וורדים. אחד הוורדים דוקר את אצבעה, דקירה קלה של כלום. אבל הפצע לא מפסיק לדמם, וכשהם מגיעים לצרפת הוא הופך לשטף המוביל לאשפוזה ולבסוף למותה. במהלך הנסיעה היא מוציאה את ידה מהחלון, בתקווה שהאוויר הנושב יפסיק את זרימת הדם.

...גם הדבר הזה נמצא לא מועיל, אבל היא עדיין לא נבהלה. 'אם ירצה מישהו מישהו למצוא אותנו,' אמרה בחן הטבעי לה, 'יהיה לו קל מאוד. אין לו אלא להתחקות על נתיב דמי בשלג.' מיד עיינה בדבריה ופניה נהרו באור ראשון של בוקר.

'תתאר לך' אמרה. 'נתיב של דם בשלג ממדריד ועד פריס. לא נראה לך שזה יכול להיות שיר?'

בהשראת סיפורו של מארקס, כתבתי סיפור 'נתיב דמך', המופיע בספרי 'אבי אבי'. בסיפור אני מגלה טיפות דם המובילות אותי כסימני דרך עד לקונסוליה הבלגית שהיתה בקצה רחוב ביתי. שם, בקונסוליה של ארץ הולדתו של אבי, אני מוצא אצל השגריר ורעייתו קשב לסיפור חיפושי אחר מותו של אבי במלחמה.

הדם הוא הנפש. הוא מסעיר את הנפש. הוא מחייב לנקוט עמדה בשאלות של החיים ושל המוות. אסור לברוח מהשאלות האלה, גם מהקולות הקשים הכרוכים בהן. רק מעקב אמיץ בעקבותיהם, יכול להביא לנקיטת עמדה מאוזנת ומכילה בשאלות הקיום שיום הזיכרון ויום העצמאות שעברנו מעמידים בפנינו.

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר