"בקרבתם לפני ה' וימתו"
נדב ואביהוא, בני אהרן, ביקשו לעבוד את ה' מתוך התבטלות הגשמיות, ממש עד כלות הנפש, עד ש"וימתו". אומר רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, כי זהו היה גוף החטא שלהם. ההתקרבות האמיתית אל ה' צריכה להיות ע"י קיום המצוות בעולם גשמי ובגוף גשמי. ב"מי שילוח" מביא המחבר, רבי מרדכי יוסף, את ה"נוסחא" כיצד צריכה להיות אותה קרבה אל ה'. זו, לדבריו, צריכה להיות מאוזנת. איזון בין יראת ה' לבין אהבת הבורא. בניו של אהרן הפריזו, לשיטתו, באהבתם את ה', ובכך הביאו כלייה על עצמם. באופן שונה מסביר רבי שמשון רפאל הירש. לשיטתו, חטאם היה בכך שחשבו את עצמם קרובים לה' יותר מכפי שהיו במציאות, ומתוך זה הם האמינו שהם יודעים מה רוצה ה', ועשו את המעשה בלי שיורה להם לעשות כן.
כהן לדוגמא
"וכפר בעדו ובעד ביתו"
מה עניין ביתו, הרי הכהן בא להתפלל על עצמו ועל העם כולו? אלא מפרש רבי שמשון רפאל הירש, שאין לתאר כהן גדול בלא בית, בלא נישואין ובלא אישה, שהרי הכהן הגדול מבטא עבור העם אידיאל מוסרי, הוא משמש דוגמא להתנהגות, ועליו להיות מודל לחיי משפחה שקטים, רגועים ומוסריים.
עם יד על הלב
"וסמך אהרן את שתי ידו והתודה"
מכאן המנהג להכות עם היד על הלב בעת אמירת הווידוי: "על חטא" וב"אשמנו". יש אומרים שמקור המנהג מבוסס על הפסוק: "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). ועוד אמרו: היד היא המעידה על חטאיו של האדם ככתוב (דברים יז, ז): "יד העדים תהיה בו בראשנה". גם בתפילת "כל נדרי" אנו אומרים: "וחותם יד כל אדם בו" – כל אדם רושם במו ידיו את חטאיו, ועל כן, אותן ידיים שחטאו, הן המענישות ומכות על לב האדם. ועל ההכאות האלה אמר פעם ה"חפץ חיים", שלא מי שמכה על לבו ה' סולח לו, אלא ה' סולח למי שלבו נקפו ומכהו על חטא שחטא. לו ה' סולח. (הרב מנחם הכהן, "תורת עם").
שלא להטעות
"ושפך את דמו וכסהו בעפר"
אומר השד"ל, "וכסהו בעפר", כדי שלא יישאר דם, שכן לו נשאר דם על הקרקע, עשויים לטעות ולחשוב שדם אדם הוא, ועלולים גם לחשוב, שבארץ ישראל הקדושה, נשפך ח"ו דם נקי. היו ימים.
מה לא לעשות
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו"
ה"כלי יקר" מפרש, שהדגש הוא על "אשר ישבתם בה". הקב"ה ציווה על ישראל להיות גרים במצרים, אך הם הפכו את ישיבתם שם לעניין של קבע. לכן מזהירה אותם עכשיו התורה: גם אם תצטרכו להיות במדינות הגלות לתקופות קצרות או ארוכות – אל תהפכו זאת לעניין של קבע, אל תהפכו עצמכם לאזרחים שם. הרב מנחם הכהן מפרש: לא תעשו עוד כמעשה שעשיתם במצרים – בשעה שפרעה העביד את ישראל בפרך והמית את ילדיהם, מצאו חלק מהם זמן לעסוק בריב פנימי ובערעור על הנהגת משה. זאת, מורה עתה הכתוב, לא תעשון עוד. רבי יהודה אריה לייב מגור פרש: על עבירות ממש, אסרה התורה במפורש. כאן מוזהרים ישראל על מעשים מותרים. גם את המותר, אל להם ליהודים לעשות כמו מצרים וכנען. יהודי צריך להתלבש כיהודי, לאכול כיהודי, לשמוח כיהודי, וכדומה. על כגון זה אמר ה"כלי יקר", אם רוצה אתה לדעת כיצד צריך יהודי להתנהג, ראה איך מתנהג גוי – ועשה ההפך.
מצווה לכל גיל
"אשר יעשה אתם האדם וחי בהם"
"וחי בהם" – אומר הרבי מקוצ'ק – מצוות יש לקיים "אשר יעשה אתם האדם וחי" – בעודנו חי, צעיר ויצריו עמו. כאשר מחכים עם קיום המצווה לעת זקנה, כאשר כבר תש כוחו של אדם, כאשר כבר אין כוח לחטוא, יוצאת גם המצווה עייפה.
שנאה הדדית
"ולא תקיא הארץ אתכם"
אומר רבי צבי הירש קלישר: מי שאינו ראוי לשבת בארץ ישראל, הארץ ממאיסה את עצמה עליו שלא ירצה לשבת בה, והוא הולך ומוציא דיבת הארץ רעה. אין הוא ידוע , שלא שנאתו שלו לארץ, אלא ששנאת הארץ אותו, מדברת מתוך גרונו. ("תורת עם").