"ושמרתם את-חוקותי ואת-משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, אני השם". פירש רש"י: "וחי בהם – לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת?" ובמסכת יומא (פה ע"ב) אמרו חז"ל: "תניא מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? אמר רב יהודה אמר שמואל, דכתיב ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם." וכן אמרו חז"ל בסנהדרין (עד ע"א) ובעבודה זרה (נד ע"א). דרשות אלו ידועות אף על פי שיש בהן הרבה דיוקים להלכה. השאלה הנשאלת כאן היא מדוע רש"י אינו מביא אותן כלל, אפילו לא כדיעה שניה כדרכו כשכותב דבר אחר, ומסתפק במובאה מתורת כהנים (ספרא אחרי מות פרשה ט').
לכתחילה יש סתירה בולטת בין דברי הגמרא לבין דברי המדרש, שהרי דברי הגמרא מעמידים את ענין החיים של "וחי בהם" על חיי העולם הזה בעוד שהמדרש מעמידם מפורשות על חיי העולם הבא. לאמיתו של דבר, הבעיה מתעוררת רק אם לא מתיחסים לסוף הפסוק: "אני השם". על המילים האלו מפרש רש"י: "נאמן לשלם שכר". לכן, במידה שמדברים על ענין השכר, היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא", שאין עולם הזה מקום מתן שכרן של מצות, מפרש רש"י את המילים "וחי בהם" כעצם מתן השכר שהקב"ה נאמן לשלמו, והיות והאדם מת בעולם הזה הרי שהשכר חייב להיות משולם לעולם הבא.
הגמרא כשהיא לעצמה, אינה באה כמו רש"י להסביר ולפרש את המשך הפסוקים, אלא משתמשת בסגנון הפסוק לפתור בעיה שונה לגמרי, והיא הבעיה של הסתירה בין דרישת המצות לבין תנאי החיים בעולם הזה. מלכתחילה, המצות בתור שכאלה מתנגדים לחיים הטבעיים של האדם וכדי לקיימן צריך האדם להתייסר. אי אפשר לומר שהמצות נתנו לאדם להנאתו למרות שאנו אומרים שהן נתנו לטובתו. אבל איפה מוצא הוא את הטובה הזאת? שוב מוכרחים אנו לומר שלאו דוקא בעולם הזה אם המילה "לטובתו" מתפרשת כשכר. מדוע אם כן רוצה הגמרא ללמוד מכאן את היסוד לפיקוח נפש? ובמילים אחרות, אם עיקר מטרת חיי תורה ומצות היא לזכות בחיי העולם הבא, איזו הצדקה יכולה להיות בהפרת התורה למען הארכת חייו של האדם בעולם הזה. ודוקא בפרשתנו מובאות מצות שעליהן נאמר היפך עניין פיקוח נפש שהרי עליהן ייהרג ובל יעבור!
כדי להבין זאת טוב יותר, צריכים אנו להכנס לעובי הקורה של ענין קיום המצות, ולהגדיר באופן ברור יותר את מהות שלושת המצות שעליהן נאמר ייהרג ובל יעבור לעומת כל יתר המצות. גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה הן ההיפך הגמור והמוחלט של ההכרה בחובותיו של האדם כלפי עצמו, כלפי הזולת וכלפי הקב"ה. בעוברו על המצות האלו, מבטל האדם את עצם משמעות קיומו בעולם הזה. המשכת החיים במחיר עבירות אלו חסרת ערך וחסר טעם. חיים כאלו מוות הם בעוד שמיתה על קידוש השם בנסיבות כאלו חיים היא, וזהו פירושו של רש"י. כי במיתה על קידוש השם קונה האדם את עולמו בשעה אחת. לעומת זאת, בכל יתר המצות, קונה האדם את עולמו שעה אחר שעה, במאמץ תדירי, פרט אחר פרט. הוא בונה את שיעור קומתו שלב אחר שלב. ולכן, כשנסיבות המציאות עלולות לגרום להפסקת החיים בעולם הזה בטרם הספיק האדם להשלים את משימתו, בא הכלל של "וחי בהם" בבחינת "ולא שימות בהם" כי לא מדובר בפיקוח נפש בהצלת חייו הביולוגיים אלא דוקא בהבטחת יכולתו להשלים את חובת נפשו לקיומה לעולם הבא.
דבר זה מגלה לנו את השקפת התורה לגבי מהותו של האדם. ישנה השקפה הטוענת כי האדם כמות שהוא קיים כבר במלוא קומתו, וחיי תורה ומצוות באות לנסותו לבחון אם מציית הוא לרצון הבורא אם לאו. אילו היה הדבר כך, הרי שלא היה שום הצדקה בפקוח נפש. על כל פרט היה עליו למסור נפשו כי בכך היה הוא מוכיח את צייתנותו וקונה בכך את עולמו. השקפת התורה האמיתית היא שעל ידי תורה ומצוות בונה האדם את שס"ה גידיו ורמ"ח איבריו. בזאת שותף הוא עם הקב"ה בבריאת עצמו. ועל כך זקוק הוא לאורך ימים בעולם הזה ולקצבת חיים של שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה כדי שיהיה לו הזמן הדרוש לזכות את עצמו בכל שלושת המישורים שבינו לבין עצמו, בינו לזולתו ובינו למקום.