רגישותם הלשונית של פרשני התורה הקדמונים היתה גבוהה מאד. ואין כוונתנו ל"מדקדקים מקצועיים" דוגמת רבי אברהם אבן עזרא ורבי דוד קמחי, אלא גם לרש"י רשב"ם רמב"ן רלב"ג ואחרים.
נפתח בהבחנה דקה שעורך רשב"ם ביחס לפסוק בסוף הפרשה (ה, טז):
תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ...
על פסוק זה כותב רשב"ם את הדברים הבאים, ונכתוב אותם תחילה באופן גולמי, כפי שהיו כתובים - כך מסתבר - בכתב היד: "תבן אין נתן קמץ אין נתון לנו אבל נתן פתח לשעבר ניתן הסכל". לאחר עריכה לפי המקובל בדורותינו יהיו הדברים קריאים הרבה יותר: "תבן אין נִתָּן - קמץ; אין נתון לנו. אבל 'נִתַּן' פתח - לשעבר; 'נִתַּן הַסֶּכֶל' (קהלת י, ו)".
רשב"ם מפנה את תשומת לבנו להבדל הדק בניקוד פעלים בבנין נפעל: בנין נפעל בעבר מנוקד בפתח, ובהווה - בקמץ. לפיכך, אילו היה כתוב 'נִתַּן', היה הפועל מתפרש בזמן עבר, אך כיון שכתוב 'נִתָּן' בקמץ - הרי שמשמעותו בהווה: אין נותנים לנו תבן, כלומר אין התבן נִתָּן כעת לבני ישראל.
נִתָּן להביא סיוע לניתוח זה גם מן השימוש במלת השלילה 'אין' - 'תבן אין נִתָּן', כיון שלשלילת פועל בעבר או בעתיד משתמשים במלת השלילה 'לא', כמו: 'אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן-לָהּ' (ויקרא יט, כ) בזמן עבר, או כמו בפרשתנו, שני פסוקים לאחר הפסוק הנזכר: 'וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ, וְתֶבֶן לֹא-יִנָּתֵן לָכֶם, וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ' (ה, יח).
ההבחנה בין צורות העבר והעתיד לבין צורת ההווה יכולה להסביר הן את מלת השלילה המתחלפת והן את ההבדל בניקוד צורות הנפעל. צורות העבר והעתיד אכן נחשבות לפעלים, אשר על כן הן נשללות על ידי המלה 'לא', וחל בהן הכלל שתנועת A בהברה סגורה מוטעמת תופיע כפתח, ולא כקמץ כפי שניתן לצפות. לעומת זאת ההווה אינו בגדר פועל! ההווה נחשב לשֵׁם, ולא לפועל, ולכן נקרא גם 'בינוני', כיון שהוא במעמד ביניים בין פועל לבין שֵׁם.
כך מצאנו בפרשתנו: 'כֹּה אָמַר פַּרְעֹה: אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן' (ה, י) - מלת השלילה היא אֵינֶנִּי = אין אני, כיון ש'נֹתֵן' - בהווה.
הוא אשר כתב רד"ק על פסוק דומה לפסוקנו, בירמיהו (ח, ו): 'אֵין אִישׁ נִחָם עַל-רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי, כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם, כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה', וכך כתב רד"ק: "אין איש נחם - נפעל עומד, כי הוא קמוץ. גם מלת 'אין' תורה עליו". שתי ראיות בפי רד"ק לכך ש'נִחָם' הוא בהווה: הקמץ, ומלת השלילה 'אין', וכדברים הקודמים. יש לציין שכוונת רד"ק להוציא ממשמעות אחרת של 'נִחָם', אשר היא אינה "נפעל עומד", אלא בבנין פיעל, וכפועל יוצא, כגון הפסוק הידוע בישעיהו (נא, ג): 'כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ...' - כאן הפועל 'נִחַם' דורש השלמה (את מי הוא ניחם), ואינו פועל עומד.
אכן יש לזכור, שלעתים יהפוך פתח לקמץ בגלל צורת הפסק, ואף על פי שמדובר בצורת עבר או עתיד. דוגמא בולטת (אף היא בפועל 'נִחַם') עולה מהשוואה בין שני פסוקים דומים:
בספר יונה (ג, ט):
'מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב, וְנִחַם הָאֱ-לֹהִים';
ובספר יואל (ב, יד):
'מִי יוֹדֵעַ, יָשׁוּב וְנִחָם'.
ההבדל נעוץ בטעמי המקרא: בפסוק שבספר יונה, מופיעה האתנחתא בתיבת 'הָאֱ-לֹהִים', והתיבה 'וְנִחַם' - בצורת הֶקְשֵׁר (ההיפך מצורת הפסק); אולם בפסוק שבספר יואל, מופיעה האתנחתא על תיבת 'וְנִחָם', והיא אשר הפכה את הפתח לקמץ, ואף על פי כן, אין מדובר בצורת הווה.
שקדים צימוקים ואגוזים
מה קרה ברעמסס? האם רעמסס היא אחת מערי המסכנות שבנו בני ישראל לפרעה, או שמא זהו מקום מושבם של בני ישראל בארץ גושן?
בפרשתנו אנו קוראים: 'וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס' (א, יא), אולם בפרשת ויגש קראנו: 'וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס, כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה' (בראשית מז, יא). האם זהו אותו המקום?
לדעת ראב"ע לא! והוא מדייק זאת מן הניקוד השונה: מקום מושבם של בני ישראל הוא רַעְמְסֵס, בשוא נח תחת האות ע', והוא גם המקום ממנו יצאו ישראל בפרשת בא (יב, לז): 'וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה...', אולם במצות פרעה בנו 'אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס', בפתח תחת האות ע'.
כך כתב ראב"ע בפרשתנו (א, יא): "רַעַמְסֵס - בפתחות העי"ן, ואיננה מקום ישראל", ועוד כתב על הביטוי 'ותמלא הארץ אותם' (א, ז): "ותמלא הארץ - ארץ גושן, היא רַעְמְסֵס, בשו"א נח תחת העי"ן, כי הראשון שתחת העי"ן, שהוא דבק עם הרי"ש, יקרא נח, והשני תחת מ"ם יקרא נע...".
מובן, שבין אם נקבל את שיטתו הפרשנית של ראב"ע בהבדל בין שתי ההופעות של המלה, ובין אם נמצא יישוב אחר לענין זה, הרי שיש להבחין בקריאה בין ההגיות השונות של שתי המלים, ולהקפיד על הגיית שוא נח באות ע' בכל ארבע ההופעות של השם 'רעמסס' שאינן בפרשתנו.
ענין נוסף שבו באה לידי ביטוי רגישותם הלשונית של רבותינו הראשונים גם לפרטי הניקוד הוא הפסוק הבא (שמות ב, ה):
וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶה.ָ
ידועה המחלוקת המופיעה בגמרא (סוטה יב, ב): "ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר ידה, וחד אמר שפחתה". אכן כבר רש"י מוכיח מן הניקוד שדרך הפשט חד משמעית:
את אמתה - את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אַמָּתָהּ דגושה. והם דרשו: את אמתה - את ידה, ונשתרבבה אמתה אמות הרבה.
אמה במשמעות של מידת אורך כאורכה של היד, מנוקדת אַמָּה. אך אמה במשמעות של שפחה מנוקדת אָמָה. מכאן מוכיח רש"י שלפי הפשט הכוונה לשפחתה.
כך נהג גם ראב"ע על הפסוק:
...והזכיר דבר נערותיה, שהולכות על מקום היאור... בעבור ששלחה אמתה - והיא אחת הנערות - לקחת התיבה, כי בת המלך לא תכנס אל מקום הסוף, כי במקום רחוק מן היבשה הושמה התיבה, שלא יגיע אליה כל עובר. ועוד, כי אין מדרך הדקדוק להיות זרוֹעה, כי המ"ם רפה, ומ"ם 'אמה ארכו' (ל, ב; לז, כה) דגוש. ועוד, כי אמה ארכו מדה, לא זרוע.
והנה, מבין המתרגמים מצאנו מי שפירש כמו הפירוש שדחו רש"י וראב"ע, שהושיטה את ידה. כך עולה מתרגום אונקלוס, ומן התרגום המיוחס ליונתן, וכך עולה גם מתרגום רס"ג.
אכן כבר דונש בן לבראט (הוא "רבי אדֹנים הלוי") השיג על רס"ג בספרו "תשובות דונש על רס"ג", בפתיחת החיבור:
תחילה כי פתר 'ותשלח את אמתה' - שפשטה אמה שלה. וזה טעות מכמה פנים: תחילה כי אמתה רפי הוא, ואילו היה אמה ממש, כשפתר, היה דגש אמּתה...
וממשיך שם לבאר ולהקשות על שיטת רס"ג.
אולם מענין לראות את ניסוחו של רד"ק בספר השורשים (שורש אמה) לבעייה זו:
וכן 'ותשלח את אמתה' - שפחתה. ואומרים כי המלה הזאת מחלוקת בקריאתה. כי יש שקוראים אותה בדגש, אַמָּתָהּ, מן 'אַמָּה ארכו'', וכן פירש רבינו סעדיה בפירושו בערבי...
כלומר, מי שפירש שבת פרעה שלחה את זרועה גרס אחרת בניקוד המלה, ולא טעה בהבנת הניקוד!
וראה עוד מקורות מענינים בענין זה בתורה שלמה על הפסוק (אות מג).
שבת שלום ומבורך!
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.