שתים עשרה פעם אנו קוראים בפרשתנו את הביטוי הבא:
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה, עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה.
ופעם אחת נוספת בסיכום קרבנות הנשיאים (ז, פח):
וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים, אֵילִם שִׁשִּׁים, עַתֻּדִים שִׁשִּׁים, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים.
על איזה בעל חיים מדובר כאן? מה הם העתודים העומדים בצד הפרים האילים והכבשים?
אכן העתודים מופיעים כבר בספר בראשית, בעת שמספר יעקב לנשותיו את שראה בחלום (בראשית לא, י-יב):
וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם, וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים... שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים, כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.
ופעם אחת נוספת בתורה, בשירת האזינו (דברים לב, יד):
חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים...
ובכן, מה פירושה של המלה 'עתודים'? קורא ממוצע בן זמננו אינו מבין מלה זו!
מפתיע למדי שפרשני המקרא לא הרגישו בדרך כלל צורך לפרש את המלה, אך מן התרגום לא יכולה מלה כזו להימלט. אונקלוס מתרגם בפרשת ויצא את המלה 'עתודים' במלה 'תישיא', תיישים; ובפרשתנו הוא מתרגם 'גדיי', גדיים (ובפרשת האזינו תרגומו אינו מילולי). נמצא שזבח השלמים מורכב מכל שלושת סוגי הבהמות הקרֵבות על גבי המזבח: בקר - המבוגרים ממין הפר; אילים וכבשים בני שנה - המבוגרים והצעירים ממין הכבש; ותיישים - המבוגרים ממין העז.
כך גם בחלום יעקב, העולים על הצאן הם העתודים, שהם זכרי הצאן הגדולים. אמנם, יתכן שהעתודים הנזכרים שם כוללים לא רק את התיישים אלא גם את האילים, ועל כן מדובר על העתודים העולים על 'הצאן' - ביטוי הכולל גם את הכבשים וגם את העזים. וכך כותב רמב"ן שם: "התישים והאילים יקראו עתודים, כי כל גדול בצאן יקרא כן".
שלוש עשרה פעמים נוספות נזכרים העתודים בספרי הנביאים והכתובים, ביניהן פעמים רבות בהקבלה לאילים. לעתים ממשילים הנביאים את שכבת ההנהגה, את החזקים שבעם, לאילים ולעתודים. ישעיהו מדבר על 'כל עתודי ארץ' (ישעיהו יד, ט), וכפי שמבאר רד"ק שם: "המלכים נקראים עתודים, דרך משל, כמו שהעתודים מנהיגים הצאן והולכים לפניהם... כן המלכים מנהיגים עמם". ראייתו של רד"ק לכך שהעתודים הולכים לפני הצאן ומנהיגים אותם - מפסוק בירמיהו (נ, ח): 'וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי צֹאן' - "דרך העתודים ללכת לפני העדר בראש העזים" (רש"י שם).
לסיכום: העתודים הם הגדולים שבצאן. בדרך כלל באופן מיוחד ביחס למין העזים, כלומר: תיישים, ולעתים גם ביחס למין הכבשים.
לענין הכתיב של מלה זו, מעניין שבכל הופעות המלה בפרשתנו היא מופיעה בכתיב חסר: 'עַתֻּדִים', ורק בקרבנו של נחשון בן עמינדב (פסוק יז) מעידה המסורה שהכתיב מלא (ומשם ציטטנו בראש דברינו). גם שתי הופעות המלה בפרשת ויצא - חסרות, ואילו בפרשת האזינו - בכתיב מלא. המסורה מסכמת זאת בכך שהכתיב בכל התורה חסר, חוץ משני מקומות. הכתיב החריג בקרבנו של נחשון בן עמינדב למטה יהודה, שימש רקע למדרש רבה (פרשה יג, י-יא):
אמר רבי פנחס בן יאיר: למה בכל קרבנות הנשיאים כתיב 'קרבנו' 'עתדים' חסר, ובנחשון כתיב 'וקרבנו' 'עתודים' מלאים? 'וקרבנו' למה וי"ו יתירה? כנגד ו' דברים שנתחדש באותו היום בעולם: ראשון לשכינה ששרתה בישראל... , ראשון לנשיאים, ראשון לברכת כהנים... , ראשון למחיצת מחנה שכינה, ראשון לאיסור הבמה... , ראשון לירידת האש... . ולכך יבוא בן נחשון בשש מדות שלמים, ויבנה יסוד בית המקדש, כמה דתימא: 'ויען אחד מהנערים וגו' יודע נגן' - יודע לשאול, 'גבור חיל' - יודע להשיב, 'איש מלחמה' - יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, 'ונבון דבר' - שמבין דבר מתוך דבר, 'ואיש תואר' - שמראה פנים בהלכה, 'וה' עמו' - שהלכה כמותו בכל מקום. ולכך 'עתודים' מלא, שדוד שעמד ממנו נתברך בו' ברכות.... דבר אחר: למה עתודים מלא והוא יתיר וא"ו? כנגד ו' בנים שהיו מנחשון בעלי שש ברכות, ואלו הן: דוד, משיח, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה. דוד - דכתיב יודע נגן וגו'; משיח - דכתיב 'ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה' - הרי תרין, 'רוח עצה וגבורה' - הרי ד', 'רוח דעת ויראת ה'' - הרי ו'. דניאל חנניה מישאל ועזריה מנין? דכתיב: 'ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה וגו' ילדים אשר אין בהם כל מאום, [וטובי מראה], ומשכילים בכל חכמה, [ויודעי דעת, ומביני מדע, ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך] (דניאל א, ד).
והשוה גם לסנהדרין צג, ב.
שקדים צימוקים ואגוזים
ראינו שכאשר נוספת ו' החיבור למלה 'עתודים' מתקבלת הצורה: 'וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים'. כך גם כאשר נוסיף ו' החיבור למלה 'עמודים' - 'וְעַמֻּדִים' (מלכים-א ז, ו; יחזקאל מ, מט). לעומת זאת, אם נוסיף ו' החיבור למלה 'עבדים' - תתקבל הצורה 'וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים' (בראשית יב, טז); ומן התואר 'עצום' תתקבל הצורה 'שִׁבְעָה גוֹיִם, רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ' (דברים ז, א).
מדוע בשתי הדוגמאות הראשונות נוקדה ו' החיבור בשווא, ובשתי הדוגמאות האחרונות בפתח?
כזכור (אני מקווה) מפינתנו לפרשת בהר-בחוקותי, ו' החיבור מנוקדת באופן בסיסי בשווא. אולם כאשר היא מופיעה בסמוך לשווא או לחטף - אין די בניקודה בשווא, כי אין אפשרות לשני חצאי תנועה לבוא זה אחר זה. לפיכך, כפי שהבהרנו, הופך שווא שלפני חטף לתנועה קצרה הדומה לתנועת החטף. זו הסיבה להופעת הפתח בשתי הדוגמאות האחרונות.
לעומת זאת, בשתי הדוגמאות הראשונות אנו מוצאים פתח תחת האות ע', ולא חטף פתח, ולכן מנוקדת ו' החיבור בשווא.
אולם השאלה עוברת מו' החיבור לאות ע': מדוע בשתי הדוגמאות הראשונות נוקדה הע' בפתח, ובשתי האחרונות בחטף פתח?
התשובה לכך טמונה בדגש המופיע בשתי הדוגמאות הראשונות באות שלאחר הע'. צורתה של המלה 'עתודים' ביחיד היא 'עַתּוּד' (צורה שאמנם לא מצויה במקרא), עם דגש כפלן באות ת' (כאילו יש לקרוא: attud, עם ע' גרונית בתחילת המלה, כמובן), וכעין זה הצורה 'עַמּוּד'. צורות דגושות אלה, יישארו דגושות גם כאשר תקבל המלה הטיות שונות, כגון לצורת הרבים, ותחת האות ע' יישאר הפתח.
לעומת זאת, צורות שאינן דגושות, כמו במלה 'עָצוּם', ישתנו בנטייה לרבים, והקמץ ייחטף ויהפוך (בגלל העיצור הגרוני) לחטף פתח. חיטוף זה חל בהברה פתוחה בלבד, ואכן ההברה 'עָ' במלה 'עָצוּם' היא הברה פתוחה; אולם בצורות הדגושות הנזכרות, גורמת ההכפלה לסגירת ההברה, דבר המונע את תופעת החיטוף.
להבהרת ההבדל הנזכר, נוכל להיעזר בשתי מלים דומות בנות ימינו: מטוס, ומסוק. 'מָטוֹס' נגזר מן השורש 'טוס', והתחילית מ' מנוקדת בקמץ. לעומתה 'מַסּוֹק' נגזר מן השורש 'נסק', וכאילו היה צריך לקרוא לו '*מַנְסוֹק', שהפך ל'*מַסְסוֹק'. לפיכך, צורת הרבים של 'מָטוֹס' היא 'מְטוֹסִים', כי ההברה הפתוחה 'מָ' נחטפת, אולם צורת הרבים של 'מַסּוֹק' היא 'מַסּוֹקִים', כי ההברה 'מַס' סגורה, ואינה נחטפת.
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.