הממתי אותו!

בין הברכות שיחולו על ראש עם ישראל אם יעבדו את ה' א-להיהם, אנו קוראים בסוף פרשתנו (כג, כו-כז):

...לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ, אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם, וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף...

לצד הבטחות על שפע כלכלי ועל בריאות, מופיעות הבטחות בהיבט הלאומי, בתחום היחסים שבין עם ישראל והעמים שבסביבתו, ובתוכן: 'וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם'. מהו טיבו של הפועל 'וְהַמֹּתִי'?

הבה נעיין בדברי רש"י על פסוק זה, הנראים אולי "מהממים" במבט ראשון, אולם באמת אינם קשים. נצטט את דבריו באופן מלא, בעריכה הכוללת פיסוק מלא ניקוד ומקורות, אולם נחלק את דבריו לחמישה חלקים, ונוסיף ביאור לאחר כל חלק.

וְהַמֹּתִי - כמו 'וְהָמַמְתִּי', ותרגומו: 'וַאֲשַׁגֵּשׁ'.

בראשית דבריו מבאר רש"י שיש להבין את הפועל הנידון כנטייה של הפועל הָמַם. סיוע להבנה זו מביא רש"י מן התרגום, המתרגם כאן באותו השורש שבו השתמש בתרגום הפסוק בפרשת בשלח (יד, כד): 'וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם' - 'וְשַׁגִּישׁ יָת מַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי' (וראה גם דברים ז, כג). את פירושה של המלה 'וְהָמַמְתִּי' רש"י מרגיש פטור מלפרש, מאחר שכבר פירש זאת שם, בפרשת בשלח: "ויהם - לשון מהומה, אישטורדישו"ן בלעז". התרגום החוזר של הלעז שבו השתמש רש"י הוא: מבוכה, הלם. כך ב"אוצר לעזי רש"י" של ד"ר משה קטן ז"ל.

לאחר שפירש רש"י את הפועל עצמו, נגש רש"י לבאר את התופעה הלשונית עצמה:

וכן כל תיבה שפועל שלה בכפל אות אחרונה, כשתהפך לדבר בלשון 'פָּעַלְתִּי' יש מקומות שנוטל אות הכפולה, ומדגיש את האות, ונוקדו במלאפום.

רש"י מגדיר כאן את קבוצת השורשים המתאפיינת בכך שהאות השלישית של השורש - ל' הפועל - זהה לאות השניה של השורש - ע' הפועל. קבוצה זו נקראת "גִזרת הכפולים", או "גזרת ע"ע" (ראה גם פינתנו לפרשת מקץ ופינתנו לפרשת וארא). בגִזרה זו נמצא לעתים צורות מיוחדות, המציגות את העיצור הכפול פעם אחת בלבד. במקום 'וְהָמַמְתִּי', אנו מוצאים: 'וְהַמֹּתִי', הנקוד ב"מלאפום" = חולם. אכן "חוק שימור המסה" מותיר שריד לאות הכפולה שניטלה, בצורת "דגש כפלן משלים": הדגש באות מ' מורה על מ' כפולה, שהרי שורשו של הפועל הוא: ה'מ'מ'.

מכאן ממשיך רש"י לרשימה של דוגמאות אחדות, אשר יבהירו ללומד את התופעה הלשונית, ויאשרו אותה. בדוגמאות אלה מציג רש"י זו מול זו צורה של הפועל, שהעיצור הכפול מופיע בה פעם אחת בלבד, בצורה דגושה, וצורה אחרת של הפועל, שבה נראה העיצור הכפול במפורש כשני עיצורים נפרדים:

כגון: 'וְהַמֹּתִי' מגזרת 'וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ' (ישעיהו כח, כח); 'וְסַבּוֹתִי' (קהלת ב, כ) מגזרת 'וְסָבַב בֵּית-אֵל' (שמואל-א ז, טז); 'דַּלֹּתִי' (תהלים קטז, ו; קמב, ז) מגזרת 'דָּלְלוּ וְחָרְבוּ' (ישעיהו יט, ו); 'עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ' (ישעיהו מט, טז) מגזרת 'חִקְקֵי לֵב' (שופטים ה, טו); 'אֶת מִי רַצּוֹתִי' (שמואל-א יב, ג) מגזרת 'רִצַּץ עָזַב דַּלִּים' (איוב כ, יט).

לאחר שהשתכנע הקורא בנכונות הכלל שהציג, מוסיף רש"י לדחות פירוש מוטעה של הפועל הנידון:

והמתרגם 'וְהַמֹּתִי' - 'וְאֶקְטֹל' טועה הוא; שאילו מגזרת מיתה היה, אין ה"א שלו בפתח, ולא מ"ם שלו מודגשת, ולא נקודה מלאפום, אלא 'וְהֵמַתִּי', כגון: 'וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה' (במדבר יד, טו), והתי"ו מודגשת, לפי שתבוא במקום ב' תוי"ן: האחת נשרשת, לפי שאין מיתה בלא תי"ו, והאחרת משמשת, כמו: 'אמרתי' 'חטאתי' 'עשיתי'.

הפירוש המוטעה, אותו דוחה רש"י, מפרש את הפועל 'וְהַמֹּתִי' במשמעות של מיתה, לשון מוות וקטילה. האות ה' בפועל זה תתפרש, לפי פירוש זה, כה' תחילית של בנין הפעיל. רש"י דוחה פירוש זה מכל וכל, בטענות אחדות הנובעות מן הפער הגדול הקיים בין הניקוד הנתון לבין הניקוד המצופה לפי הפירוש המוטעה. הניקוד המתבקש בהצבת השורש מ'ו'ת' בבנין הפעיל היא: 'וְהֵמַתִּי', שבו הה' מנוקדת בצירה, המ' אינה דגושה, והיא מנוקדת פתח, ודוקא הת' מודגשת! אכן גם הדגש בת' הוא דגש כפלן משלים, המשלים את הת' השורשית (ה"נשרשת") שנבלעה בת' המציינת את עושה הפעולה בעבר כגוף ראשון (ה"משמשת").

בסיום דבריו, משלים רש"י את הדברים בדוגמא נוספת, הלקוחה מהמשך פסוק זה עצמו: 'וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף', וגם בה יש ת' דגושה, המכילה ת' שורשית שנבלעה בת' משמשת:

וכן 'וְנָתַתִּי' - התי"ו מודגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלוש תוי"ן: שתים ליסוד, כמו: 'בְּיוֹם תֵּת' (יהושע י, יב); 'מַתַּת אֱ-לֹהִים הִיא' (קהלת ג, יג); והשלישית לשימוש.

רש"י תופס כאן את הדגש בת' במלה 'וְנָתַתִּי' כמשלים ת' חסרה, כפי שמוכיח משני פסוקים שבהם מופיעה ת' כפולה. הת' החסרה נבלעה בת' המשמשת, המיחסת את פעולת הנתינה לגוף ראשון בעבר, וכמו בפועל 'וְהֵמַתִּי', שראוי היה לבוא אילו היה התרגום 'וְאֶקְטֹל' צודק.

אכן, תפיסת מושג השורש אצל רש"י שונה מאד מתפיסתנו. לא נוכל להאריך בכך כעת, אולם מושג השורש התלת-עיצורי לא היה ידוע לרש"י. רש"י צעד בענין זה בעקבות מנחם בן סרוק ב"מחברת מנחם", שנקט גישה שונה לחלוטין בהגדרת מושג השורש. רמז לשיטתם בזה ניתן לראות בניסוח דברי רש"י כאן: "לפי שאין מיתה בלא תי"ו", ואכמ"ל. לעומת זאת, לפי תפיסתנו, הפועל 'וְנָתַתִּי' הוא מן השורש נ'ת'נ', והדגש הכפלן בת' משלים את האות נ' שבסוף השורש. אכן צורת המקור 'תֵּת' חריגה, ומוצאה כנראה בצורה '*תנת', והנ' נבלעה בת' האחרונה. אכן הת' האחרונה לא תופיע בהכפלה כאשר היא בסוף מלה, אלא רק כאשר יש אחריה תנועה (כגון: 'טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ' - בראשית כט, יט).

כדאי להשוות את דברי רש"י הארוכים, לדברי נכדו, רשב"ם, היכול להרשות לעצמו לקצר לאחר שסבו האריך:

וְהַמֹּתִי - והממתי מהומת קולי, כדכתיב: 'וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים, וַיְהֻמֵּם' (שמואל-א ז, י). וכן: 'בָּרָק וַיָּהֹם' (שמואל-ב כב, טו). כמו מן 'סבב' - סַבּוֹתִי. אבל לשון מיתה יאמר: 'וְהֵמַתִּי'.

שקדים צימוקים ואגוזים

לאחר שפיצחנו את האגוז שבדברי רש"י הנזכרים, יֵקַל (שורש ק'ל'ל' מגזרת הכפולים) לנו לעמוד על דבריו כמה פסוקים לאחר מכן, על הפסוק 'וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר' (כג, לא):

וְשַׁתִּי - לשון השתה, והתי"ו מודגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא תי"ו, והאחת לשימוש.

גם כאן, מבהיר רש"י שהדגש בת' משלים ת' שורשית. שורשו של הפועל הוא ש'י'ת' (או ש'ו'ת'), שמשמעותו שימה, קביעה, וכיוצא בזה. וכמו שמן השורש ש'י'ר' נאמר: 'שַׁרְתִּי', כך מן השורש ש'י'ת' נאמר: *שַׁתְתִּי > שַׁתִּי.

ולענין אחר: מענינים מאד דברי רשב"ם על הפסוק הבא (כג, כד): 'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם, כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם'. יש בפסוק זה שימוש כפול בצורת מקור המקדימה את הפועל. בביטוי 'וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר' ברור כי מדובר בבנין הדגוש פיעל. אולם בביטוי 'הָרֵס תְּהָרְסֵם', שבו מופיעה ר' בע' הפועל, ואינה יכולה לקבל דגש, קיים "תשלום דגש", ההופך את הפתח לקמץ. מתוך המבנה הלשוני הגיע רשב"ם למסקנה שיש טעות בכתבי היד של התורה בצרפת! מתוך מסקנה זו הגיה רשב"ם את הניקוד של התיבה 'תהרסם', ושינה אותו מבנין קל לבנין פיעל! והרי דבריו במלואם:

כי הרס תהרסם - מדעתי הגהתיו: תְּהָרְסֵם משקל דגש מנעורי, ושבשתי ספרי צרפת שנקוד בהם 'תַּהַרְסֵם', והוא משקל רפי, כמו 'הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ' (דברים יג, י). אבל מאחר כי 'הָרֵס' משקל דגש, צריך לומר כמו כן משקל דגש: תְּהָרְסֵם, דוגמת 'שַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר'. ושוב מצאתי בכל ספרי אספמיא ואשכנז כמו שהגהתי משקל דגש.

ואגוז לסיום:

מדוע חרגה התורה בתחילת פרק כד מן הניסוח הרגיל של פעולות בעבר, וכתבה: 'וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה'', ולא אמרה: 'ויאמר אל משה'?

וכעין זה בהמשך הפרק, בפסוק יד, מדוע כתבה התורה: 'וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה...' - ולא כתבה: 'ויאמר אל הזקנים...'?

עיין ברש"י בשני המקומות, ונסה להבין את היסוד הלשוני שעליו נסמכים דבריו.

שבת שלום ומבורך!