אשר נִקְּבוּ בשמות

לאחר פירוט שמותם של שנים עשר הנשיאים, 'אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא', 'רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם', אנו קוראים (א, יז):

וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת.

ואנו שואלים בהלצה: וכי כרטיסנים היו משה ואהרן, אשר 'נִקְּבוּ' כרטיסיות כל שהן בשמות? הלא צורת הפועל 'נִקְּבוּ' נראית כפועל בזמן עבר בבנין פיעל, כמו למשל הכתוב לקראת סוף פרשתנו: 'וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ' (ד, יג). הוא בעבר דִּשֵּׁן, והוא בעבר נִקֵּב! ואם כן מהו פשט הפסוק?

אמנם, הצצה בתרגום אונקלוס מורה לנו שאין מדובר בפועל במשמעות פעילה, אלא בפועל במשמעות סבילה, המתמקד בפעולה מצד המקבל אותה, ולא מצד המבצע אותה. אונקלוס מתרגם: 'ית גובריא האלין דאתפרשו בשמהן'.

נמצא שאין להבין את הפועל 'נִקְּבוּ' כצורת עבר של בנין פיעל, שהוא בנין פעיל, אלא כצורת עבר של בנין נפעל, שהוא בנין סביל. כתוצאה משינוי זה, משתנה גם טיבו של הדגש באות ק': אילו היה הפועל בבנין פיעל, היה הדגש מוצדק כחלק מן התבנית - בנין פיעל הוא בנין דגוש, כלומר הוא כולל הכפלה של העיצור האמצעי של השורש, וזהו דגש תבניתי. אולם אם מדובר בבנין נפעל, יש להבין את הדגש באופן אחר - זהו דגש משלים, המכפיל אף הוא את העיצור, אולם מסיבה אחרת: העיצור נ' הפותח את המלה איננו חלק מן השורש, אלא חלק מן הבנין (בנין נפעל), אך העיצור נ' אשר הוא פ' הפועל (העיצור הראשון של השורש) חסר! את חסרונו בא להשלים הדגש המשלים באות ק', וכאילו היינו צריכים לומר: *נִנְקְבוּ.

'נקיבת שֵׁם' משמעה הזכרת השם באופן מפורש. האנשים האלה, נשיאי השבטים, נִקְּבוּ בשמות, כלומר שמותם נתפרשו, נאמרו במפורש. ראב"ע מביא לכך מקבילה נאה:

אשר נקבו - שהם מפורשים, כמו: 'אשר פי ה' יקבנו'.

ראב"ע מצטט את הפסוק בישעיהו (סב, ב):

וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ, וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ.

מצאנו את השורש 'נקב' במשמעות דומה אך בהקשר שלילי, בסוף פרשת אמור (ויקרא כד, יא; טז):

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל... וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.

ואמנם, רש"י שם קישר את הפועל 'וְנֹקֵב' עם לשון קללה, כמו: 'מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל' (במדבר כג, ח), אולם ראב"ע כותב שם כך (ויקרא כד, יא):

ויקב - יש אומרים שפירושו: ויפרש, כמו: 'אשר פי ה' יקבנו'; 'אשר נקבו בשמות'. ויש אומרים שהוא כמו 'מה אקוב'. והראשון קרוב לפי דעתי.

ואף רש"י שם הדגיש את המשמעות של הזכרת השם המפורש:

ויקב - כתרגומו: 'ופריש'. שנקב שם המיוחד וגידף, והוא שם המפורש ששמע בסיני. ונֹקב שם - אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי.

נמצא שהפועל 'נִקְּבוּ' ניתן לניתוח בשני אופנים שונים, אולם לפי ההקשר מצאנו את הניתוח הנכון.

כעין זה ניתן לראות, למשל, בפועל 'נִתְּקוּ'. ניתן לנתחו כפועל פעיל, ביצוע פעולה של ניתוק, וכך יש להבין בירמיהו (ה, ה): 'אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל, נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת'; וניתן לנתחו כפועל סביל, קבלת פעולה של ניתוק, כפי שכנראה יש להבין באיוב (יז, יא): 'יָמַי עָבְרוּ זִמֹּתַי נִתְּקוּ מוֹרָשֵׁי לְבָבִי'.

עוד יש מקום להזכיר את הדיון על הפסוק: 'מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת...' (בראשית כט, כז), כפי שהארכנו בפינתנו לפרשת ויצא.

שקדים צימוקים ואגוזים

הפועל 'נִקְּבוּ', וכן הפועל 'נִתְּקוּ', בנויים משורש הפותח בעיצור נ'. קבוצת השורשים שפ' הפועל שלהן היא העיצור נ' נקראת "חסרי פ"נ", כי פעמים רבות פ' הפועל נ' חסרה. הארכנו בנושא זה בפינתנו לפרשת וארא, ונוסיף להביא בזה דוגמאות אחדות מפרשתנו.

את השורש 'נשא' אנו מכירים מפתיחתה של הפרשה הבאה (ד, כב): 'נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם...'; אולם גם בסוף פרשתנו יש פרשייה הפותחת באופן דומה (ד, ב): 'נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי...'. [ראוי שהקורא בתורה, הבא לקרוא את תחילת פרשת נשא, יוודא שהוא בטור הנכון בספר התורה, ואין הוא קורא את הפרשייה שבסוף פרשת במדבר! והטעות בענין זה נפוצה למדי...]

אמנם, לצידה של הצורה 'נָשֹׂא' המכילה גם את פ' הפועל נ', אנו מוצאים בפרשתנו את הציוויים: 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...' (א, ב); 'פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה, וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם' (ג, מ); את צורת העתיד: 'אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד, וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (א, מט); את צורת המקור וצורה של שם עצם: 'וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת, וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ; אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד' (ד, טו).

כדאי לשים לב לכך שלעתים נותר דגש משלים כשריד לפ' הפועל נ' (כמו במלים 'תִשָּׂא' ו'מַשָּׂא'), אולם לעתים דגש זה חסר. בדרך כלל נובע העדר הדגש מן הסיבה הבאה: דגש כפלן מכפיל את העיצור. תוצאת ההכפלה היא שהעיצור הראשון מבין השנים מתחבר אל ההברה שלפניו וסוגר אותה, ואילו העיצור השני פותח הברה חדשה. לפיכך, אין מקום לדגש כפלן בתחילת מלה, שהרי אין לפניו תנועה, ואין העיצור המודגש יכול לסגור את ההברה שלפניו, כי אין הברה לפניו. [אכן ישנם בתנ"ך מצבים של דגש כפלן בתחילת המלה, במקרה שטעמי המקרא מחברים את המלה אל המלה שלפניה, ואם כן אין מדובר כבר בדגש בראש מלה.] זו הסיבה שבצורת הציווי 'שָׂא', למשל, אין דגש המשמש שריד לפ' הפועל נ'. אמנם, יש מצבים חריגים שבהם אין דגש גם באמצע מלה, והדבר קשה להסבר (ראה למשל בפרשתנו: 'הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו' (א, נ) - ללא דגש). השמטת הדגש מצויה לא מעט באות המנוקדת בשוא.

באופן דומה לשורש 'נשא', אנו מוצאים בפרשתנו גם את השורש 'נסע', בהתנהגות דומה:

'וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת' (ב, יז); 'כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ' (ב, לד); 'וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם' (א, נא) - כאן השורש מופיע בשלמותו (סיבת הדבר בצורות העבר הללו - כיון שהעיצור נ' נמצא במצב שהוא מונע בתנועה). אולם אנו מוצאים גם 'רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ' (ב, ט), 'וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ' (ב, טז), 'וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ' (ב, כד) (כיון שהעיצור נ' אמור היה להופיע ללא תנועה - *יִנְסָעוּ). מענין, שכאשר הצורה 'יִסָּעוּ' אינה מופיעה בצורת הפסק - אין מופיע בה דגש, שלא כצפוי, כפי שניתן לראות במסעו של הדגל הרביעי: 'לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם' (ב, לא). גם את שם העצם אנו מוצאים בפרשת בהעלותך בענין החצוצרות (י, ב): 'וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת'.

לסיום נזכיר שורש נוסף, מצוי מאד אך ייחודי, המצוי בפרשתנו: בתחילת דברינו הזכרנו את הפסוק: 'וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן' (א, יז), שם מצאנו את צורת העתיד המהופך; בהמשך אנו מוצאים את צורת הציווי: 'קַח אֶת הַלְוִיִּם' (ג, מה), ועוד, ובצורות אלו חסרה פ' הפועל, בדיוק כמו בשורשים שדנו בהם קודם; אולם פ' הפועל החסרה איננה נ' (ואף לא י' כמו בגזרת חפי"צ), אלא האות ל'. את השורש במלואו אנו רואים בפסוקים הבאים: 'וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ג, יב); 'וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל' (ג, מז); 'מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף' (ג, נ); 'וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ' (ד, ט), ועוד. השורש 'לקח' הוא שורש חריג, המתנהג כמו גזרת חפ"ן (= חסרי פ' הפועל נ'), אף על פי שפ' הפועל שלו היא ל'.

שבת שלום ומבורך.