למה לא לכעוס?

"רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס...". אמרה זו נמצאת בפרק שני (משנה י) של פרקי אבות, אותו נקרא השבת.
פירוש הביטוי נוח לכעוס הוא "קל לכעוס" (פרופ' אלבק, על המשנה), כלומר מי שכועס הרבה ומגיע בקלות לידי כעס.
מדוע ממליץ ר' אליעזר בן הורקנוס להיזהר מן הכעס?
מספר פרשנים מסבירים שקיים קשר בין שתי אמרותיו של ר' אליעזר, כלומר: אל תהיה נוח לכעוס – כדי שלא תפגע ותזלזל בכבוד החבר, שכן בעת כעס אדם עלול לומר דברים שיפגעו או שיעליבו את החבר. כך כותב, למשל, ר"ע מברטנורא (על המשנה): "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך – ואימתי יהא זה? כשלא תהי נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך".
בנוסף, כאשר אדם כועס על מישהו הוא עלול לבטא את כעסו כלפיו בפני אנשים נוספים, ובכך עלול לגרום להלבנת פניו ברבים. כפי שכותב הרשב"ץ (על המשנה): "שאם תכעס תביישנו ברבים ותזלזל בכבודו, ודעלך סני לחבריך לא תעביד [=ומה ששנוא עליך לא תעשה לחברך]... וכמו שיקשה עליך מי שיוציא עליך בכעסו שם רע ומלבין פניך ברבים, כן יהיה כבוד חברך חביב עליך".
המאירי מביא שני הסברים נוספים מדוע ראוי להימנע מכעס, דבריו מכוונים כלפי מורי הוראה:
"תלמיד חכם... בשעה שרואה מעשי בני אדם מכוערים, ראוי לו למעט בכעסו כמה שאפשר לו, וללמדם בנחת, כדי שיערבו דבריו על שומעיהם ויקבלו דבריו, וכדי שלא לגרום בעצמו שום נזק. שנאמר (קהלת יא, י): 'הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך'" (המאירי, בית הבחירה על מסכת תענית ד, ע"א).
תחילה אומר המאירי כי תלמידים לא ירצו להקשיב לרב או למורה שיכעס עליהם, וכן לא ירצו לקבל דבריו, שכן לא יראו בו מודל לחיקוי. המאירי מוסיף כי הכעס עלול גם לפגוע בבריאותו של הכועס, כפי שנאמר בקהלת.
לבסוף, ואולי ובעיקר, ראוי להימנע מכעס, היות שבשעת כעס ("בעידנא דריתחא") שיקול דעתו של האדם נפגם והוא עלול אף לאבד שליטה, בעת כזו הוא אינו מתנהג כהרגלו אלא כביכול מופעל בידי כוחות זרים (ראו שבת קה, ע"ב: "איזהו אל זר שיש בגופו של אדם..."). כתוצאה מאובדן השליטה הוא עלול להגיב באופן קיצוני, כגון לומר דברים קשים ומעליבים שאינו מתכוון אליהם.
לסיכום, הובאו במאמר חמישה נימוקים מדוע מומלץ להיזהר מן הכעס. נימוקים אלו רלוונטיים גם ובמיוחד כלפי מי שעוסק בחינוך ובהוראה:
ההוראה: "אל תהי נוח (קל) לכעוס" מובאת מיד לאחר האמרה: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". מכאן לימדו פרשנים כי הכעס מוביל תמיד לזלזול בכבוד הזולת, שכן בעת כעס אדם עלול לומר דברים שיפגעו בו. לכן מורה צריך להיזהר, ולא לכעוס בנקל, כדי שלא יפגע תוך כדי כעסו בכבודם של התלמידים.
ראינו כי בעת כעס אדם עלול גם להלבין את פני חברו ברבים.  הדבר נכון עד מאוד לגבי מורה, שכן בעת כעס הוא עלול להשפיל תלמיד בפני כיתה שלמה. 
מורה שכועס ומרים קול על תלמידיו עלול להגיע למצב שהם לא ירצו לשמוע אותו וללמוד ממנו, וכן שלא יראו בו מודל לחיקוי.
מדברי קהלת – "הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" – למדנו כי הכעס אף עלול לפגוע בבריאותו של האדם או המורה ולגרום לו נזק.
בעת כעס ("בעידנא דריתחא") אדם עלול לאבד את שיקול הדעת ואת השליטה העצמית, וכתוצאה מכך "להשתלח" באדם אחר או בתלמיד בצורה מוגזמת או להוציא מפיו מילים שיתחרט עליהן לאחר שיירגע. 
לאור האמור לעיל, מובאת ביתר שאת המלצתו החשובה של ר' אליעזר: "אל תהי נוח לכעוס".