עולם התשובה הוא עולם מקיף ורחב הכולל בתוכו יסודות מחשבתיים, אמוניים והלכתיים רבים. התייחדה שבת תשובה, הנמצאת בין ראש השנה ליום הכיפורים לעיסוק אינטנסיבי בעניינה של התשובה, ואף אנו נעסוק בכך בעיון זה. בעקבות השפת אמת, יתמקד עיוננו ביחס שבין תשובה מאהבה לתשובה מיראה, נושא שעסק בו השפת אמת בתורות רבות.
"אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר: 'שובה ה' עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך' (הושע י"ד, ב)... איני? (האם זה אכן כך?), והאמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות...? לא קשיא! כאן מאהבה, כאן מיראה" (יומא פו:).
דברי הגמרא קשים ביותר. בין השאר יש לשאול, כיצד ניתן להבין את פשר ה"שכר" המיוחד שמקבלים החוזרים בתשובה? ומהו ההבדל העמוק בין תשובה מאהבה ובין תשובה מיראה? בעניינים אלו נעסוק בעיון זה.
תשובה מיראה
"ומסתמא הכל לפי השבים. דלפעמים מתעורר האדם בתשובה על ידי היראה מעוצם (ה)קלקולים שנעשה על ידי החטאים ומתחרט מאד על מעשה החטא. וכמו כן נחלש למעלה הפגם שנעשה מהחטא, וזה נושא עון, שהחטא נעשה קל כשגגות" (שבת תשובה, תרמ"ד, "בגמרא").
השפת אמת פותח את דבריו במשפט חשוב מאד, שבא לומר שגם בתוך עולם החזרה בתשובה ישנם רמות שונות וסוגים שונים של תשובה. לפעמים אדם עושה לעצמו חשבון נפש פנימי, סוקר את כל החטאים שעשה ומרגיש בתוכו תחושת מועקה כבדה. האדם חש תחושת יראה מעצם הנזק שהוא מבין או חושש שהחטאים שלו גרמו לו ולעולם, ומתוך כך חוזר בתשובה. כאשר אדם שב בתשובה כזו, עוצמת החטא יורדת ובמקום זדונות, נחשבים לו חטאיו לשגגות. כאן ראוי להזכיר יסוד חשוב ובסיסי בעניינה של התשובה (שעסקנו בו בעיון הקודם), שבעצם כל עניינה של התשובה בעולם הוא חידוש אלוקי, אשר בחסדו הגדול נתן לנו את האופציה של התשובה. כך נוכל להבין את היכולת של הקב"ה להפחית את עוצמת העבירה של האדם מזדון לשגגה.
אך נדמה לי שניתן לתת הסבר עמוק יותר לרעיון הזה. כשאדם עושה מעשה עבירה, בין אם הוא נעשה במזיד ובין אם הוא נעשה בשוגג, עצם המעשה כבר גורם לקלקול בעולם. למשל, כאשר אדם רוצח, בכל מקרה, שוכב בפניו אדם אשר הוא גרם למותו, בין אם עשה זאת במזיד ובין אם עשה זאת בשוגג. מה שבכל אופן יוצר את הפער המשמעותי שבין מזיד לשוגג, הוא מבחן המניע והכוונה. אם אדם מגיע למעשה מתוך רצון וכוונה, הרי שהוא מודע לכך שמעשהו יגרום לקלקול בעולם והוא אף רוצה זאת. אבל אם הוא עושה זאת מתוך חוסר תשומת לב ובשגגה, הרי שבאופן אמיתי, אין דעתו נוחה עליו מהקלקול ומהנזק שיווצרו כעת.
כאשר אדם שב בתשובה מתוך יראה, כפי שהסביר זאת השפת אמת – מתוך פחד וצער על הקלקולים שמעשיו יצרו בעולם, הרי שלמרות שהמעשה כבר נעשה, את הרצון הפנימי שלו הוא מתקן כעת, וממילא משתווה דרגתו לדרגת החוטא בשגגה.
תשובה מאהבה
"ולפעמים מתעורר האדם בתשובה על ידי אהבה, שמתפעל איך בכח האדם במעשים טובים, לעשות נחת רוח למעלה. ועל ידי זה מתחרט על החטא, שעל ידי זה (כלומר החטא) אין בכוחו להתדבק בתורת ה' ובמצוותיו. ואז הזכויות והמעשים טובים שעשה עד עתה, כמו שהם חשובים בעיניו ומתפעל בהם, כך מתעלין למעלה, כי כל הנהגה שלמעלה תלוי ברצון האדם למטה... וממילא כיון שעל ידי החטאים בא לתשובה, ועל ידי זה התעורר אהבה למצות ה' והוסיף כח בהזכויות, נמצא ממש זדונות נעשין כמו זכויות, שעל ידי זה הוסיף כח ועוז בהזכויות".
בתשובה מאהבה, אין נקודת מבט רק על החטא עצמו ועל הקלקול שהוא גורם, אלא ההסתכלות היא על האדם ועל חייו. לעיתים, מתוך תחושה של אהבה גדולה ורצון כנה להדבק בקב"ה, מבין האדם שדווקא חטאיו הם אלו שמרחיקים אותו מהשאיפה הזו. החטאים שאדם עשה יוצרים מחיצות וקליפות רבות אשר מטשטשים את הקרבה בינו לבין הקב"ה. ממילא, מתוך אותה תחושה עצומה של אהבת ה', ודווקא מתוך הידיעה שהוא כרגע רחוק ממנו, בגלל חטאיו, עובר האדם תהליך כפול. קודם כל הוא מתחרט בכל מאודו על אותם חטאים שגרמו לריחוק בינו לבין בוראו. בנוסף, הוא מתחיל בתהליך מקביל של תוספת וריבוי של מעשים טובים וזכויות.
על פי זה ניתן להבין כיצד נעשות זדונות כזכויות בתשובה מאהבה. העוונות הם אלו שהובילו את האדם לתהליך של תשובה, דווקא בגלל העוונות המרחקים אותו מהקב"ה נדחף האדם לשוב אל קונו ולהחל בתהליך של עליה.
סיוע משמים
"בפסוק: 'השיבנו ה' אליך ונשובה'. והם ב' מיני תשובה – מיראה ואהבה. ובהיות האדם מלוכלך בחטא, אי אפשר לשוב מתוך אהבה (אלא) רק מיראה. ואז צריכין סיוע משמים, כמו שאמרו הקדמונים, כי ה' יתברך מסייע לבעל תשובה. וזה 'השיבנו'. אבל השב מאהבה, מתקרב בעצמו מתוך אהבת הבורא יתברך שבוער בו ואין צריך עזר... ועניין ב' התשובות, שכמו שמתחילה יש 'סור מרע' (ואחר כך) 'ועשה טוב', כן תשובה מיראה בחינת 'סור מרע', שמבקש להתנקות מלכלוך העוונות, אבל (בתשובה) מאהבה הוא בחינת 'עשה טוב', ועל ידי שהעוונות מעכבים האדם מלהתדבק בו יתברך, לכן מבקש (את) התשובה, כדי שיוכל לחזור לבחינת 'עשה טוב' וזה שנאמר: 'חדש ימינו כקדם', הוא דביקות השורש שיש לבני ישראל, בו יתברך" (תרמ"א "בפסוק").
כאשר אדם עומד מול דבר שהוא משתוקק לו ורוצה אותו מאד, הרי שבאופן טבעי הוא לא יצטרך דרבון חיצוני כדי לנסות להשיג את הדבר. כך גם לגבי התשובה. כאשר אדם מגיע לדרגה הגבוהה של תשובה מאהבה, שבה הוא מרגיש קשר חזק ואוהב עם הקב"ה ורצון אדיר להדבק בו, הרי אין הוא צריך סיוע חיצוני כדי לפעול למען אותה דבקות. אותו אדם יחפש בכל דרך (ואף ימצא) את הדרכים כיצד להתחבר ולהידבק בקב"ה.
אבל דרכו של עולם, שאין האדם אשר שקוע בחטאיו המרובים, יכול להגיע לרמת דבקות כה גדולה עם הקב"ה. כשאדם מנקה את ביתו מכל מיני לכלוכים למיניהם, למרות שהתהליך הזה הוא חשוב ורציני, הוא עדיין משאיר לכלוך וזוהמה באדם עצמו. במצב לא נעים שכזה, לא יכול האדם לדרוש מעצמו את הפגישה המיוחלת והמצופה עם רבונו של עולם. כאשר האדם עוסק, בלית ברירה, רק בבחינה של ה"סור מרע" – ההתרחקות המקסימלית מכל חטא ועוון, והמניע שלו הוא רק מניע היראה, קשה לו למצוא את הנתיב הנכון לאותה אהבה מיוחדת עם הקב"ה, ולשם כך זקוק האדם לסיוע משמיים. כשהנביא אומר: "השיבנו ה' אליך ונשובה", הוא בעצם מבקש את הסיוע החיצוני, את היכולת לצאת מהבור שבו אנו שקועים בתהליך הקשה של התשובה מיראה. כאשר אדם יקבל את הסיוע האלוקי הזה, הוא יוכל לצאת מהלכלוך של החטאים ולהתחבר לבחינה החיובית והמקדמת של "עשה טןב", של המשך הפסוק המצוטט: "חדש ימינו כקדם".
העמידה לפני ה'
השאיפה של האדם השב מאהבה להידבק בה', באה לידי ביטוי ביום הכיפורים, וכך משתלבים הדברים עם תורה נפלאה של השפת אמת ליום כיפור:
"דאנו מבקשין: 'מחה פשעינו מנגד עיניך'. הלא הבקשה הוא לעלות ולמחות כל החטא? רק הפירוש, שבאמת על ידי זה שמתקרבין לפני ה' יתברך, וזוכין להתוודות לפניו באמת, (ו)בפרט במקדש ה', על ידי זה נמחה החטא. וזהו שנאמר: 'מנגד עיניך' על ידי זה 'מחה פשעינו' " (יום כיפור, תרמ"ז-מ"ח, "לפני").
אומר לנו השפת אמת שאם נצליח להגיע בתוך תפילת יום הכיפורים לתחושה ולחוויה של עמידה אמיתית לפני ה', זה עצמו כבר יוביל למחיית החטא לגמרי. לכל אדם יש את השיא החוויתי של יום כיפור שלו, לאחד זה בכל נדרי – בפתיחת היום, לאחר זה בתוך סדר עבודת הכהן הגדול, ולשלישי זה בסיום היום בתפילת נעילה. לכל אלו שותפה החוויה החזקה והלא פשוטה של תחושת עמידה לפני ה' ומפגש ישר עמו. כשאדם מגיע לתחושה כזאת הרי שברמה כזו חטאיו נמחקים ונמחים לגמרי. באותה דרגה שנמצא בה האדם כעת, חטאיו כבר נמוגים וחולפים, שהרי אין להם מקום באותו מפגש ישיר ומרגש.