פרשת ואתחנן פותחת בתפילתו הכנה והמרגשת של משה רבנו לקב"ה, על כך שלמרות הגזירה שנגזרה עליו, הוא רוצה ומבקש להיכנס לארץ המובטחת. חז"ל במדרשים ובגמרות, השתמשו בתפילתו של משה בפרשתנו, כדי לעסוק בענייני תפילה. הלכות רבות ועניינים מחשבתיים הנוגעים לתפילה נלמדים מתפילת משה. בעיון זה נצעד בעקבות השפת אמת, ונבאר בעקבות חז"ל מספר יסודות ועקרונות בענייני תפילה.
עיקר התפילה
בתוך דברי חז"ל סביב תפילת משה, משולבים עניינים הקשורים ליסודות הקבועים שבתפילה כמו נוסח, סדר התפילה, זמני התפילה וכדומה, יחד עם הדברים האישיים המשתנים כמו כוונת הלב בתפילה. אחד הדברים שמטרידים כל מתפלל הוא התחושה החוזרת פעמים רבות, בה אדם מגיע לסוף תפילת העמידה ומרגיש שבעצם לא אמר כלום. מי מאיתנו לא חווה את החוויה המאכזבת של רצון ותשוקה להגיע לרמת תפילה גבוהה, שבסופה הוא מגלה שהוא לא חשב על כלום?
ישנה גם חוויה מאכזבת מהכיוון ההפוך, בה אדם מקפיד על כל מילה ומילה, מצליח לא להסיר את עיניו מהסידור ולכוון את פירושי המילים בכל בקשה שמבקש, אבל לאחר שסיים את תפילתו התחושה היא תחושה של אדם עם רשימת מכולת שרק אמר מה שצריך להגיד ולא עשה יותר מזה.
כשהשפת אמת מדבר עם חסידיו בענייני תפילה הוא מבין שהתחושות הללו קיימות גם אצלם ולכן הוא רוצה להעלות אותם דרגה אחת מעליהם – אגב כך הוא מבאר להם ולנו את היסוד המשמעותי של התפילה:
"אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה, אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכוון לתפילה עצמה ולא לעשות בקשתו. כי אף כשהאדם מבקש על איזה דבר, מכל מקום בעמדו להתפלל יש לו לשכוח צרכיו ולהתפעל בשבחו של מקום. ו(אז) יוכל להיות נענה בתפילתו על ידי שבקשתו גרם לו לבוא לתפילה... שכיוון שעל ידי הצרה בא אל התפילה הוא מחובר לתפילה, ועל ידי זה נענה" (תרל"ג "במדרש").
במבט ראשון נראה לנו, שמטרת התפילה היא הבקשה מה' לסיוע ולעזרה. השפת אמת אומר לנו שאין הדברים כך. המעלה העליונה של התפילה היא עצם העמידה מול ריבונו של עולם. היכולת הזאת שאדם מסוגל לעצור מול בוראו ולנסות להתחבר אליו דרך המפגש הזה, זוהי סגולת התפילה. הבקשות שאדם רוצה, והצרות שהוא חווה, הם בעצם רק התירוץ והאמצעי כדי שהאדם ירצה ויוכל לעמוד מול הקב"ה. ואכן כותב השפת אמת, שכשאדם כבר עומד מול קונו, עליו לשכוח את צרותיו ובקשותיו ולהתמקד בחוויית הדבקות וההתחברות לקב"ה.
אדם הרוצה להתקשר לקב"ה, חייב להסיר מעצמו כל נגיעה ואינטרסים אישיים ורק להתבטל אל מול החוויה של הדבקות בקב"ה. אם אדם, בתוך תפילתו, ישים לנגד עיניו את רצונותיו ובקשותיו, הרי שהוא נעשה נוגע בדבר והקשר שלו לקב"ה יהפוך לחלש יותר.
ברור שעוצמת תפילה כזו היא נדירה ולא מתאימה לכולם. אף על פי כן, השפת אמת רוצה להעביר בכך מסרים חשובים לחסידיו ולנו. קודם כל, התפילה היא לא רשימת קניות, ולא טקס הקראת שירים. התפילה צריכה להיות מעמד של דבקות וקשר מקסימאלי עם הקב"ה. בנוסף לכך, גם אם תפילה כזו היא קשה להשגה, יכול כל אדם, מדי פעם לבחור תפילה, ולהתמקד בה לאו דווקא בעצם הבקשות אלא פשוט להתרכז בעמידה מול ה'. כשאדם קורא מהסידור את בקשותיו ואחר כך עוצר לרגע ומנסה לחוות חוויה גדולה יותר מעצם המילים, הרי שהוא כבר בדרך לתפילה משמעותית יותר.
פנים אל מול "פנים"
למרבה הפלא, מעיר השפת אמת, שדווקא בתפילה שהוא מדבר עליה, יכול האדם לקבל מענה לבקשותיו. כדי להבין עניין זה נעזר בדבריו בתורה נוספת:
"וזהו שכתוב 'בכל קראנו אליו' כי ה' יתברך קרוב אל האדם כפי הקריאה והתקרב(ות) האדם אליו, כן מתקרב 'כמים הפנים לפנים' " (תרל"ב "במדרש").
פה מגיע לידי ביטוי יסוד שכבר הזכרנו בעבר, והוא ההדדיות שבין התשוקה והכמיהה של האדם לקב"ה לבין ההתגלות הא-לוקית לאדם. כאשר אדם עומד בתפילתו וחווה חוויה של דבקות בקב"ה באופן כנה וטהור, הרי שהקב"ה עצמו, כביכול, מתקרב גם הוא לאדם המתפלל. במצב כזה של קשר ודבקות הדדיים, קל להבין מדוע הבקשות נענות, שהרי במצב של קירבה כזו, ינהג ה' עם המתפלל במידת רצון ורחמים.
כוחה של תפילה
הרעיון הזה על יסודה של התפילה מוביל את השפת אמת (בתורה הנ"ל משנת תרל"ג), לעסוק בדברי חז"ל: "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל" (ברכות לב.), שגם הם נלמדים מתפילת משה בפרשתנו:
"וענין לסדר שבחו של מקום תחילה, נראה כי לכאורה מה ענין תפילה, מאחר שעל פי משפט ה' בא(ים) לאדם כל הסיבות? רק בהתבונן האדם גודל שבחו של מקום וגבורתיו והוא כל יכול, אף שהמשפט נותן להעניש להאדם, מכל מקום יכול להשתנות המשפט לטוב, ברצון עליון...וזה הענין בתפילת משה רבנו עליו השלום, אף כי בודאי ידע והבין גם הוא כי אי אפשר שיבוא לארץ ישראל, ועם כל זה לא הניח מלהתפלל. כאמרם ז"ל (ברכות י.): 'אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'. והוא הוראת אמונה, שאדם מאמין בה' יתברך כי לא יפלא ממנו כל דבר".
השפת אמת דן בשאלה המתבקשת מאד כשעוסקים בענייני תפילה - כיצד התפילה יכולה להשפיע על הגזירה הא-לוקית, הרי מה שאמור לקרות לאדם נעשה על פי משפט הצדק הא-לוקי, ומדוע שתפילה תשנה זאת?
השפת אמת עונה, שבדיוק לשם כך דרשו חז"ל להקדים בשבח הקב"ה לפני פריסת הבקשות. כשאדם מתאר ומספר בשבחו של הקב"ה, הרי שהוא מגיע למסקנה המתבקשת והברורה שהקב"ה הוא כל יכול. השלב הבא של המסקנה הזו הוא כבר יסוד של אמונה. כעת האדם מאמין ויודע שאם הקב"ה הוא כל יכול, הרי שהוא יכול ברצונו הגדול לשנות את המשפט והדין שנגזר על האדם. חז"ל מתארים לנו לגבי הקב"ה שבמקום שבו אנו מוצאים את גדולתו, כלומר את עוצמתו הגדולה שבאה לידי ביטוי גם במשפטו ובהשגחתו על העולם, שם גם נמצא את ענוותנותו, כלומר את היכולת שלו "להתכופף" ולהמיר את מידת הדין במידת הרחמים.
אמונתו של משה
האמונה הגדולה הזו בכוחו הגדול של הקב"ה (גם בדברים שאינם נתפסים בשכל האנושי), הובילה את משה להתפלל לה' ולבקש ממנו להיכנס לארץ, למרות ששמע בפרוש את הגזירה הא-לוקית שאסרה זאת עליו. זהו היסוד של דברי חז"ל ש"אפילו חרב חדה ונחת על צוארו של אדם", כלומר הוא נמצא בסכנה ברורה ומיידית, עדיין "אל ימנע עצמו מן הרחמים" – עדין עליו להאמין הן בכוחה של תפילה והן ביכולתו של הקב"ה לשנות דברים בעולם, וגם את גזרותיו שלו. [הסבר מעניין נוסף לסיבת סידור שבחו של מקום לפני התפילה, מופיע בתורה משנת תרמ"ה "במדרש" – מומלץ לעיין בה].
שששששש!!!
בהמשך התורה מתייחס השפת אמת להלכה נוספת, האומרת שאסור לאדם להשמיע את קולו בתפילת העמידה, ובמקום אחר אף מודגש: "המשמיע קולו הוא מקטני אמונה" (ברכות כד:):
"וכן 'לא ישמיע קולו' כנ"ל, שממילא יהיה נשמע בקשתו, כי האדם אין לו לזכור בקשתו בשעת התפילה כנ"ל. ויש להבין בזה אמרם ז"ל 'המשמיע קולו הוא מקטני אמונה' ".
על פי הרעיון שבראשית דבריו, מבאר השפת אמת את עניין השמעת הקול בכך, שאם עיקר התפילה זה עצם המעמד המיוחד של מפגש ישיר עם הקב"ה, הרי שכאמור, אין שום צורך בהשמעת בקשותיו. עצם הכוונה הפנימית והתחושה המרוממת של הדבקות עם הקב"ה תוביל ממילא לשמיעת בקשותיו אצל הקב"ה.
חשוב להדגיש, שאין כאן הדרכה הלכתית המורה לוותר על הנוסח שבסידור. יש כאן ביטוי לכך שהבקשות הם רק האמצעי לעמידה בפני ה', ואין לתת את הדגש בהם (ואמנם רבים מחסידי גור, גם היום, מתפללים כאשר הם קוראים את הנוסח שבסידור ברצף ובמהירות, ללא נתינת דגש גדול על כוונת המילים).