פתיחה
פרשתנו עוסקת בתחילתה בסיום הציוויים הקשורים לעבודת המשכן, בצוותה על המימון, הכיור, הכנת שמן המשחה והקטורת וכן על העוסקים במלאכה. סוף כל העניין הוא דווקא בציווי על שמירת השבת (שמות ל"א, יב-יג):
"ויאמר ה אל משה לאמר: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה מקדשכם...".
לאחר מכן מופיע אותו הציווי על שמירת השבת, רק במילים אחרות (שם, טז-יז):
"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם: ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".
מהסתכלות בתוך הפסוקים נראה שיש שני הבדלים בין שני הציוויים: מהות השמירה, אם היא אות או ברית עולם; וכן הסיבה לשמירה: "לדעת כי אני ה מקדשכם", או סיבה היסטורית שמקורה בבריאת העולם. בעיוננו הפעם ננסה לעמוד מקרוב על ההבדל שבין שני הציוויים על שמירת השבת.
היכן נצטווינו על השבת?
ר צדוק (פרי צדיק לפרשתנו, תורה ה) תולה את כל עניין המחלוקת בגמרא במסכת שבת דף סט:
"אמר רב הונא: היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כברייתו של אדם".
מחלוקת האמוראים כאן תולה את שמירת השבת כאשר חל איבוד של הזמן במקור הציווי של השבת. רב הונא סובר שהשבת מגיעה לאחר ששה ימי מלאכה ולא מצד עצמה, ולכן על האדם לספור ששה ימים ורק לאחריהם תחול השבת. לעומתו, חייא בר רב סובר שקדושת השבת היא היסוד של ימי השבוע, ולכן נמנה אותה תחילה, ורק לאחריה נתחיל את השבוע הרגיל של ימי העבודה. ר צדוק מעמיק יותר באבחנה שבין שתי הקדושות שהוזכרו בפסוקים לעיל. נחל עם האזכור הראשון:
"והנה האדם מצדו, השבת הראשון הוא מה שמופיע עליו השם יתברך באתערותא דלעילא בלא שום אתערותא דלתתא. ואח"כ זוכה לשמירת שבת שנייה על ידי ששת ימי המעשה הקודמים שבאו מצדו... ומקודם מדבר הפרשה מעניין קדושת שבת ראשונה שהוא בעצם רק מצד ההשפעה דלעילא בלא האתערותא דלתתא שמצד האדם ולכן נאמר בו את שבתותי וגו, היינו שבתות של השם יתברך מצד אתערותא דלעילא. ועל זה נאמר כי אות היא ביני וביניכם כעניין אות ברית שרשם בנו ה יתברך להיות נימולים לח בעוד שאין שום דעת בנפש להיות אתערותא מצדו וזהו לאות בין בנ"י ובינו יתברך שמו שמשפיע קדושתו בישראל מצד אתערותא דלעילא".
ר צדוק מבין ששני הציוויים על שמירת השבת שמופיעים בפרשתינו אינם מקריים. כל דבר שקשור לעבודת ה צריך להגיע מאחד משני מקומות: או מציוויו של הקב"ה, מה שמכונה כאן במילים "אתערותא דלעילא" - הקב"ה הוא זה שמעורר את העבודה ע"י הציווי למצווה מסוימת כזו או אחרת, או דווקא מרצון האדם להתקרב, מה שכאן מכונה במילים "אתערותא דלתתא" ההתעוררות מגיעה דווקא מלמטה, מבני האדם.
ר צדוק אומר שכאן נרמזו שני המקורות לקיום ציווי האלוקי על השבת. בפעם הראשונה שמוזכר עניין השבת הוא מגיע מלמעלה, ונבין את העניין. האדם כשנברא לא זכה להיות באיזור חולין אלא ישר נכנס לקדושת השבת מרגע בריאתו. עוד לא הייתה בו דעת כלשהי, בין של קדושה ובין חולין, והקב"ה מצדו עטף אותו מלמעלה בקדושת השבת, וחייב אותו לשמרה. אותו הדבר בברית מילה שמזכיר ר צדוק, בתינוק אין דעת, אך נותנים בו אות לכך שהוא מעם ישראל, בבחינת אתערותא דלעילא. אותו האות קיים גם בשבת, אות מהקב"ה שעלינו לשמור את השבת, אך בעיקר בגלל הציווי של הקב"ה, ולכן המילה אות מוזכרת בציווי הזה.
לאחר שהרחבנו מעט באופי הציווי הראשון, נעבור לציווי השני:
"ואחרי זה נאמר: ושמרו בני ישראל את השבת, והיינו השבת השנייה שאחר ו ימי המעשה שמצד האדם להיות מתוקנים מצדו ולכן נאמר ושמרו בני ישראל את השבת, בסתם שהוא מצד התעוררות האדם ועל כן אמר שם לעשות את השבת - שהוא העושה את השבת, כפי העמל שלו בימי המעשה וההכנה שלו לקדושה דשבת אחר-כך. ועל זה אמר לעשות את השבת לדרתם ברית עולם, כי לשון ברית הוא על מי שכורת ברית עם חברו להיותם כאחד, כעניין בריתות שבין איש לאשתו. וכמו כן נעשה ברית בינן יתברך כביכול ובין ישראל שנהיה זיווגו לעשות כל מצוותיו...".
הציווי השני שונה בתכלית מהראשון. אם הציווי הראשון על שמירת השבת הגיע כולו מהקב"ה, הרי שהשני מגיע כולו מהאדם, ולכן גם יש שינוי במילים של הציווי. השבת כאן לא נופלת על האדם בבום גדול ברגע שהוא נברא, אלא מגיעה אליו לאחר ששת ימי המעשה, בהם הוא מכין עצמו לקראתה, ולא מחויב לשמרה ברגע צאתו לעולם. כאן גם מוזכרת המילה ברית ולא המילה אות, כי עשיית המצווה מגיעה משני כיוונים: הקב"ה המצווה וכן האדם הבוחר לקיימה. ברית עושים בין שני צדדים, וכמו שר צדוק מסיים: שנהיה זיווגו לעשות כל מצוותיו.
קיום המצוות בימינו
עד כאן ראינו רעיון מאוד יפה שאומר ר צדוק על הפרשה, אך מהו באמת הרעיון העמוק אותו רוצה ר צדוק להעביר לנו?
הגמרא במסכת ראש-השנה דף י: מציגה מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע:
"תניא רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות... בניסן נגאלו בתשרי עתידים להיגאל. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות... בניסן נגאלו בניסן עתידים להיגאל".
מה עומד ביסוד המחלוקת שבין שני התנאים הללו? שניהם מוצאים תימוכין בפסוקים לדעתם. בכל אופן, ראש השנה נקבע דווקא בתשרי כדעת רבי אליעזר, ובעניין הגאולה דווקא כרבי יהושע. מדוע? שמעתי מהרב משה ליכטנשטיין שביסוד המחלוקת יש אמירה ברורה לגבי תפקיד האדם בעולם. בתשרי העולם עומד בשלכת, רוחות מנשבות והשדות ריקים מתבואה. לעומתו, בחודש ניסן יש את ההפך הגמור, השדות מלבלבים, הציפורים מצייצות ויש יותר "חיים" בעולם. מי שבאמת רוצה להיכנס לעולם, צריך לדעת שעליו לעבוד כדי לזכות במשהו. אם אדם נכנס לעולם בחודש ניסן, הוא רואה את העולם פורח, ולא מתעורר בו החשק לפתח את העולם עוד. לעומתו, מי שבא לעולם בתשרי, מרגיש את הצורך בבניית העולם מאפס, להשתדל בעשייה וכך להיות שותף לקב"ה בבריאתו.
גם במחלוקת שהוזכרה לעיל לעניין השבת בין רב הונא ובין חייא בר רב, נפסקה הלכה כרב הונא, שעל האדם למנות ששה ימים ורק לאחריהם יש את השבת. אם ניקח את היסוד שהזכרנו קודם בדמות העשייה וההשתדלות להגיע למשהו שלם, נבין גם מדוע נפסקה ההלכה כרב הונא, כמו הציווי השני על שמירת השבת. כשאדם מכין עצמו לקראת קיום מצוות ככלל וכאן לקראת שבת בפרט, הוא מקיים את המצוות בצורה איכותית יותר. לא מונחת עליו ציווי מלמעלה בדבר שמירת השבת, אלא יש לו את כל הזמן שבעולם לראות את הבריאה ולהגיע לכך שיש בורא לעולם וכך להתכונן רוחנית לקראת היום הקדוש. מה שר צדוק הזכיר בתור "ברית" הוא המודל הרצוי בכל מה שקשור בקיום המצוות - לקיים את המצוות כי נעשה בירור פנימי ועמוק על המצווה עצמה, והקיום עצמו בצורה אמיתית.
בכל מצווה, כמו שראינו לעיל יש שני ציווים - האחד לכאורה ב"כפייה", הנחתה מאת ה, והשני מגיע דווקא מבני האדם שמבינים את הציווי, מתמודדים איתו ומקיימים אותו בצורה של "ברית". זוהי הצורה שנפסקה להלכה, וכנראה שזהו המודל שדרכו יש לקיים מצוות. נסיים במילים: "אלמלא היו שומרים ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים".