פתיחה
פרשת ויחי מסיימת לנו את ספר בראשית, עם טעם קצת חמוץ. בני ישראל מתחילים להתרבות, אך היינו מצפים שהם יחזרו לגור בארץ. במקום זאת, הם נשארים לגור במצרים, יוסף נקבר שם ואף מצווה להעלות את עצמותיו לכשיצאו משם. מדוע בני ישראל נשארו במצרים, או לחילופין, למה מצרים היא קו התפר שבין ספר בראשית לספר שמות?
גאולת הגלות
המדרש בבראשית רבה לפרשת וישב דורש:
"אמר ר אחא:...יעקב אבינו ע"י שביקש לישב בשלוה בעולם הזה נזדווג צלו שטנו של יוסף...לא שלותי ולא שקטתי (איוב ג) לא שלותי - מעשו, ולא שקטתי - מלבן, ולא נחתי - מדינה, ויבוא רוגז - בא עלי רגזו של יוסף".
בזוהר, רטז, ב, נאמר שהביטוי היחידאי - "ויחי" על יעקב, נכתב שלא במקרה, היות והשנים במצרים היו השנים הטובות ביותר מבחינה רוחנית, ללא טרדות מצד אנשים כמו עשו ולבן. עוד מוסיף הזוהר שם, ששבע-עשרה השנים שחי יעקב במצרים "פיצו" על מאה ושלושים השנים שקדמו להן, והפכו גם אותן לשנים "טובות" מבחינה רוחנית.
השאלה הנדרשת כאן היא מדוע דווקא במצרים יעקב התגדל מבחינה רוחנית, ולא בארץ ישראל, מקום השראת השכינה, הארץ אותה הבטיח הקב"ה לזרעם של אברהם יצחק ויעקב?! את אותה שאלה בדיוק שואל ר צדוק (תורה א):
"ולכאורה לפי השכל כיוון שארץ ישראל מקום המקודש מכל העולם, ולאברהם אבינו אמר הקב"ה לך לך וגו, וליצחק אמר גור בארץ הזאת וגו, והאבות וגם יעקב חבבו את הארץ - היה ראוי שישתלם יעקב בקדושתו בארץ הקדושה ולא במצרים, בארץ הטמאה ועמה המזוהמים יותר מכל העולם!".
כמו שכבר ציינו קודם, כנראה שהירידה למצרים הייתה לא במקרה, אלא גלגול של המציאות ע"י הקב"ה. לנו כמובן קל לדעת שזהו גלגול, כי אנחנו מכירים את הסוף של הסיפור. לעומתנו, האחים לא ידעו כלל מדוע יוסף הגיע למשרתו הרמה, וחשבו שזהו מקרה. גם יוסף הבין שלא סתם הגיע למשרתו הרמה, והוא מתרץ זאת כשליחות מה להצלת כל האנושות מהרעב. אנחנו יודעים, שהכל נקבע כבר בברית בין הבתרים, בהבטחת ה לאברהם:
"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"
ר צדוק אומר לנו שהגלות כמושג היא דווקא מקום מרומם מבחינה רוחנית[1]:
"אכן מצינו כמו כן בגלות בבל ובגלות בית שני שעיקר התפשטות התורה הייתה דווקא בבבל. ודווקא שם נתגלו להם רזי התורה מה שלא נתגלה להם בישבם על אדמתם ודווקא בבל היו אנשי הכנסת הגדולה... ואחר כך התלמוד הבבלי שהוא עיקר תורה שבע"פ שלנו ונתייסד בבבל".
מהדברים הללו אנו כבר יכולים להסיק, שהגלות במצרים תפקידה היה לרומם את העם מבחינה רוחנית. נותר לנו לענות על השאלה השניה שהצבנו בפתח דברינו, מדוע דווקא העניין הזה מסיים לנו את ספר בראשית.
גבול מצרים
כדי לענות על שאלת ה"גבול" בין ספרי בראשית ושמות, נצטרך להבין את הקונטקסט של ספר בראשית בכלליותו. ר צדוק נדרש לעניין ומאיר את עינינו במספר דברים:
"והנה בריאת העולם היה בי"ב מזלות ברקיע, היינו בעולם. וי"ב חדשים בשנה הוא בזמן, כי לכך נקראת שנה שהוא שנית שחזרה חמה למקומה הראשון ותקיף העולם פעם שנית. וי"ב שבטים הוא בנפש...והכל נברא בתורה שהיא כלי אומנותו, ויש בספר בראשית י"ב פרשיות...היינו שכל ספר זה וסיפוריו הוא כלל בריאת העולם שנשלם בקבורת יוסף ופטירתו. וכלל פרשה זו בסיפור חיות יעקב ופטירתו וברכת השבטים".
ר צדוק חושף בפנינו את עיקרו של ספר בראשית. היינו חושבים שעניין הבריאה מסתכם רק בפרקים א-ב של ספר בראשית, אך בעצם סיפור הבריאה מגיע כמעט לסיומו רק בפרשתינו. הכל סובב שביב המספר שתים-עשרה: שנים עשר מזלות, דהיינו מערכות הכוכבים בשמים, שנים עשר חודשים - שהיא שנה אחת שבה מתקיימת הבריאה, והתכלית של הבריאה - שנים-עשר שבטי ישראל. כמו שאמרנו קודם גם ענייני יעקב ויוסף הם חלק מהבריאה.
ממה שלמדנו עד כה, אנו מבינים שמצרים היא קו הגבול בין הספרים, מכיוון שהיא סיום הבריאה, וגם תחילת מיצוי של הבריאה, ביציאת ישראל ממצרים. נחשוב לרגע מתי ניתנו לנו המצוות הראשונות מאת ה - רק ביציאת מצרים. בנוסף, יש לנו המון מצוות שהם "זכר ליציאת מצרים", כנראה שלא רק בגלל הנס הגדול, אלא אולי גם בגלל הציון של "תחילת" העולם.
למה דווקא במצרים?
פרט נוסף שנוסיף כאן, הוא שפרשות "ויגש" ו"ויחי" הן הפרשות היחידות בתורה שנכתבו ללא הפסקה בעמודות הספר. בלשון הלכה - פרשה זו סתומה, דהיינו אין רווח בין שתי הפרשיות. הרבה פרשנים נתנו הסברים לדבר, וגם ר צדוק מפרש:
"ויש לומר גם כן טעם לסתימתה, כי באמת העניין הזה שיושלם יעקב בקדושתו דווקא במצרים ולא בארץ,...ושיהיה גמר הבריאה גם כן במקום הזה - הם עניינים סתומים, ונעלמים משכל האדם להבינם".
ר צדוק לומד מאי ההפסק בין הפרשיות, שיש סתימה בהבנה של השאלה הכי קריטית - במה זכתה מצרים להוות את הבסיס לעם ישראל, לרוחניות ולקדושה שלו, ולא ארץ ישראל. ר צדוק קובע בפשטות שהדברים סתומים ואי אפשר להבינם בשכל האדם.
מעניין שדווקא בגלויות, לאו דווקא במצרים כמו הדוגמאות לעיל, עם ישראל בנה את עצמו מבחינה רוחנית. יכול להיות שהדבר נובע מאי-התעסקות בצרכים השלטוניים או החברתיים שדורשים מאמץ, אך יש כאן כנראה סיבה גדולה יותר אותה מביא ר צדוק בשם הרב הקדוש מפשיסחה על הגלות:
"שאף שהנפשות מתקטנים בכל דור - מכל מקום הנקודה שבלב נטהר בכל דור ודור יותר"
נסביר את הדברים: בגלות, רומסים את הגוף הפיזי: גוזרים גזירות מגבילות, לפעמים אף מתעללים באדם פיזית, ולא חסרות דוגמאות לשני מצבים כאלו, ואף מצבים נוספים. הנקודה עליה מדברים כאן, היא הנקודה הפנימית בנפש האדם שדרכה אדם מתקשר לקב"ה, ודרכה הוא גם מקבל את השפע. אותה נקודה, קטנה ככל שתהא, תופסת יותר אחוזים בגוף ככל שהגוף קטן. ככל שיש יותר גזירות המגבילות את האדם הגשמי, כך הוא מצטמצם ומתרחק מעוד דברים גשמיים שהגלות בצורותיה אוסרת עליו. כל שנשאר לו זו אותה נקודה שלעולם תישאר לו, וכאמור מתרחבת אובייקטיבית ככל שהאדם מצטער יותר בגלותו.
בנוסף, אפשר לומר שאותה הנקודה מתרחבת גם כתוצאה ממעשי האדם, שהיות ואיש ישראל אינו יכול להתערב בכל ענייני הגלות עקב ההגבלות שלה, הוא מתכנס יותר פנימה, אל ביתו, אל נפשו, וכך מגדיל את אחיזתו ב"קרקע היהודית" שלו, וכך, כתוצאה מהגלות, נפשות ישראל מתקדשות יותר.
תקוה לעתיד טוב יותר
משהו מעשי קצת קשה ללמוד מהתורה הזאת. אין בה הוראה מעשית כיצד לנהוג, אין בה הנהגה של אחת הדמויות מהפרשה שכדאי לאמץ. אך יש כאן משהו אחר. ר צדוק נוסך בקהל קוראיו תקווה לעתיד:
"ועל כל פנים מרמז לנו בעניין הזה שלא יימס לבבנו מאשר אנחנו בעקבתא דמשיחא...כי רואים אנחנו מה שקרה לאבותינו בגלותם דווקא בגלות, כי כך רצון ה יתברך"
ר צדוק נמצא עמוק בגלות באירופה, כמעט אלפיים שנה. יש סיכוי שעם ישראל, לפחות חלקם, קרובים לייאוש תמידי מהישועה הקרובה, וגם אם עוד לא התייאשו, הם קובלים על הגלות הקשה. אומר לכל האנשים האלה ר צדוק: אין מה לפחד, כי בגלות אין דרך אחרת חוץ מלהתגדל פנימה, ויש לנו נסיון קודם: במצרים ובבבל.
דבר נוסף שאומר ל"מיואשים" ר צדוק, נכנס בין שורותיו. "כך רצון ה יתברך" - למה הוא מתכוון? נראה לי, שמה שר צדוק מתכוון כאן, הוא להגיד שיש סיבה לכל דבר, גם אם הסיבה אינה נראית לעין. גלות מצרים, כמו שראינו לעיל, הייתה חלק אינטגרלי מתהליך הבריאה. יתרה מזאת, גלות מצרים חתמה את תהליך הבריאה. הגלות בנתה את ישראל לעם, למרות שלעם עצמו גלות מצרים נראתה דווקא כסיוט מתמשך. גם בימינו, אומר ר צדוק, כנראה שיש דברים שלא נראים לנו ברורים כמו הגלות, ובימינו דברים אחרים כי ב"ה זכינו ואנו שוב על אדמתנו, אך תמיד חשוב לדעת שיש מסובב לכל הנסיבות, גם אלא שאינן נהירות, "כי כך רצון ה יתברך".
[1] להרחבה בנושא זה בדיוק מומלץ לעיין בעיוננו לפרשת נח.