פער הדורות/ לפרשת חוקת

הדור החדש

בפרשת חוקת אנו קופצים קדימה על פני שלושים ושמונה שנה, ועוברים לסוף תקופת המדבר. במהלך השנים הללו התחלף דור יוצאי מצרים, ודור חדש אמור להיכנס לארץ - דור שונה מן הדור הקודם. חלק מן השוני בין הדורות חלק הוא גם החלפת הנהגת עם ישראל. בפרשה אחת אנו שומעים על מות מרים ואהרון, ועל עונשו של משה שלא להיכנס לארץ ישראל.

הסברים רבים הוצעו בהבנת החטא והעונש החמור שנגרר בעקבותיו, ובעיון זה נבחן את הדברים על פי תורותיו של השפת אמת.

קצר בתקשורת

"וחלילה לומר כי היה זה עונש בלבד למרע"ה (למשה רבנו עליו השלום), אבל היה זה ראיה והוכחה שאינם המנהיגים של דור הנכנס לארץ ישראל" (תרל"ח, "בפסוק").

"לא היה זה עונש, (אלא) רק הוכחה וראיה שאין (ה)דור הזה של באי הארץ נמשכים אחר הנהגתו הגבוהה של מרע"ה..." (תרמ"ז, "בענין").

השפת אמת מבין באופן שונה מן הרגיל את היחס בין מעשה 'מי מריבה' לבין התוצאה שבעקבותיו. לשיטתו, אין כאן חטא ועונש, אלא תוצאה טבעית בעקבות התנהגותו של משה. כאמור לעיל, הדור שיצא ממצרים יחד עם משה הוא לא הדור שנכנס לארץ ישראל, ונוצר מצב של "קצר בתקשורת" בין משה לבין הדור החדש.

במספר מקומות מבאר השפת אמת את הפער שבין דמותו של משה רבנו לבין העם אותו הוא אמור להנהיג כעת. באופן כללי, ניתן לומר כי משה נמצא במדרגה גבוהה ביותר - משה הוא גדול הנביאים, זכה לדיבור ישיר עם הקב"ה והנהיג את עם ישראל בהנהגה ניסית. לעוצת זאת, דור הנכנסים לארץ איננו ברמה הניסית הגבוהה של משה רבנו: הדור הזה אמור להיכנס לארץ, לרשתה, ליישבה ולהתחיל לחיות בה - כל אלו בצורה טבעית, כעם נורמאלי.

משה ואהרון אינם מסוגלים להנהיג את הדור החדש, בגלל הפער הגדול שבין שתי התפיסות, פער שבא לידי ביטוי בכמה עניינים.

אמת או אמונה

אחד הביטויים לפער שבין משה ואהרון לבין העם מופיע בתורה אחרת:

"לכן כתיב: 'יען לא האמנתם', וחלילה חלילה שהיו מרע"ה ואהרן, חס וחלילה, מחוסרי אמנה. אבל העניין, כי זה היה עדות שאינם מוכנים להנהגת דור החדש שהיו מוכנים לכנוס לארץ ישראל, שעיקר הנהגתם בבחינת אמונה. ומדרגת מרע"ה אמת, ולא היה יכול להוריד עצמו לבחינה אחרת" (תרמ"ג, "בענין").

לדור הנכנסים לארץ לא היה את אותו הקשר הישיר עם הקב"ה כפי שהיה למשה ולאהרון. קשר זה התאפיין במידת האמת, כיון שהתוצאה שלו היא וודאות ברורה ומוחלטת, ובלשון חז"ל "אספקלריא מאירה". במקום זאת, הייתה לבני ישראל מידה אחרת - מידת האמונה, שמעצם טבעה משאירה תחומים רבים מחוץ להבנה ולוודאות השכלית.

הפער הזה שבין האמת לאמונה - בין ההנהגה הניסית והשמיימית אצל משה, להתנהלות הטבעית והארצית אצל בני ישראל - גרם לחוסר התאמה בין המנהיג לנתיניו, ונוצר פער בלתי ניתן לגישור בין משה לבין עם ישראל.

דיבור והכאה

בתורה אחרת מסביר השפת אמת את הקשר בין הדברים לסיפור 'מי מריבה':

"ודברתם אל הסלע לעיניהם וכו'. דיבור הוא לשון הנהגה, כמו 'ידבר עמים'. ואמר להם שנתינת המים מהסלע יהיה בהנהגה שישיגו העדה זה הדרך, והוא דרך אמונה... דמשה רבנו היה בחינת אמת, וכאן התחיל מדרגת אמונה, והוא מדרגה שלמטה מבחינת משה. וזהו שכתוב 'לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל', וזה שכתוב 'וירם משה ידו': שהיה מדרגה למעלה מהשגת בני ישראל" (תרנ"ד, "ודברתם").

הציווי למשה היה להוציא מים מהסלע באמצעות הדיבור. השפת אמת מבאר ש'דיבור' הוא ביטוי של הנהגה, והקב"ה בעצם ביקש ממשה להנהיג את העם בצורה המתאימה לו - מידת האמונה: הוצאת מים באמצעות דיבור מבטאת את מידת האמונה, שהרי בהוצאת מים מסלע ללא כל פעולה פיזית חייבת להישאר בלבם של הרואים זאת מידה ניכרת של אמונה. לעומת זאת, הוצאת המים מהסלע באמצעות הכאה מבטאת את מידת האמת שהתאפיין בה משה רבנו, שהרי משמעותה של הכאה היא נחרצות והחלטיות ללא שום פשרות.

הפער שבין הציווי לבין העשייה מבטא את חוסר ההתאמה שבין משה לבין עם ישראל. התוצאה של חוסר ההתאמה היא, כאמור, הפסקת הנהגתו של משה ומניעתו מלהכניס את עם ישראל לארץ.

שירת הבאר

למשבר ההנהגה היו השלכות נוספות, על פי השפת אמת, ואחת מהן קשורה לשירת הבאר. הוא שם לב להבדל מעניין בין הניסוח של פתיחת שירת הבאר לבין הניסוח של פתיחת שירת הים. בשירת הים נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", ואילו בשירת הבאר נאמר "אז ישיר ישראל את השירה הזאת". השפת אמת עומד על העדרו של משה מן הפתיחה לשירת הבאר, וכך הוא כותב:

"ולכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו (שירת הבאר), כי באמת דכאן התחיל דור אחר, אשר לא נתמשכו אחר מדרגת מרע"ה" (תרל"ח, "בפסוק").

גם השוני בין תיאור שירת הים לבין תיאור שירת הבאר נובע מחוסר ההתאמה של משה רבנו לעם ישראל. בשירת הים עומד משה כמנהיג גדול ונערץ, כשמולו ניצב העם שחווה ניסים גלויים רבים לאחר מאות שנים של שיעבוד מצרי. במצב כזה קל מאד למשה לסחוף את עם ישראל בשירה. לאחר שלושים ושמונה שנים של נדודים במדבר, לעומת זאת, משה כבר מנותק מן העם, ולכן הוא לא מצליח לסחוף אותו בשירה.

הניסים והעננים

הפער והשוני בניסוח השירות מבואר גם בתורה נוספת:

"בעניין שירת הים ושירת הבאר שלא נזכר בה משה רבנו ע"ה (עליו השלום): דיש נסים נגלים ויש נסים נסתרים, והם בחינת אספקלריא המאירה ושאינה מאירה. ו(ב)דור המדבר הי(ת)ה התגלות, שכל (ה)הנהגה שלהם הייתה שלא על פי הטבע, ולכן היו בני ישראל מכוסים בענני הכבוד. ואחר שנסתלקו ענני הכבוד, וכתיב: 'ויראו' - שהיו מגולים, לכן היו הנסים בהסתר..." (תרמ"ט, "בענין").

הפער בין הדורות בא לידי ביטוי בסוג הניסים שאירעו להם. דור יוצאי מצרים, כחלק מרמתם הרוחנית והקשר שלהם עם הקב"ה, חווה ניסים גלויים שלא על פי הטבע, מה שאין כן דור הנכנסים לארץ.

ביטוי מעניין לכך, הנוגע למותו של אהרון, נמצא בסוגיית ענני הכבוד. כאשר אהרון היה עדיין חי והנהיג את עם ישראל, הקיפו את העם ענני הכבוד. אותם עננים מסמלים את ההנהגה העל טבעית של בני ישראל במדבר, ואת הניסים הגלויים שהם חוו. לעומת זאת, לאחר מות אהרון הניסים היו בדרך הטבע, בהסתר, והסתלקות ענני הכבוד הייתה הביטוי לכך.

"ותקצר נפש העם בדרך"

השוני באופי דור הנכנסים לארץ לעומת דור יוצאי מצרים לא התבטא רק במשבר המנהיגות, אל גם בהתנהגותם ובהתנהלותם של בני ישראל עצמם:

"בפסוק 'ותקצר נפש העם בדרך': כי מו"ז (מורי וזקני - סבו של השפת אמת, בעל ה'חדושי הרי"ם') ז"ל אמר על אמרם 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (שהם) לא היו דברי שקר. (אלא) רק כי המן היה מוכן לדור המדבר מאכל שמלאכים אוכלים אותו, ועתה ירדו ממדרגה זו והתחיל דור באי הארץ וכו'..." (תר"מ, "בפסוק").

השפת אמת מבאר את תלונת בני ישראל על ה"לחם הקלוקל" לא כחטא, אלא כטעות הנובעת מחוסר התאמה למציאות. המן הוא לחם ניסי שמגיע מהשמיים, ואין כמוהו כדי לבטא את ההנהגה העל טבעית ששרתה על דור יוצאי מצרים. הדור הבא, דור הנכנסים לארץ, כבר ירד מן המדרגה הגבוהה הזו, ולא היה ראוי לאותם ניסים גלויים. התוצאה של חוסר ההתאמה היא "ותקצר נפש העם בדרך".