צבעים בשיער, פירסינג, קעקועים, דיאטות, ניתוחים פלסטיים, זהות שאולה באינטרנט - מה המשותף לכל התחפושות האלה?! למה אנשים עושים את זה לעצמם?!

מי שמכיר מעט סרטי מדע בדיוני, ודאי שם לב לאפקט הממוחשב האופנתי היום: התנזלות הפנים והגוף למעין כספית גמישה ויציקתם, שוב ושוב, לתבניות חדשות. גם זה מעיד, על הצורך האנושי בהחלפת זהויות תמידית, המוצאת את ביטויה הקולנועי בהתנזלות הזו.

אם רק נקשיב מעט, נשמע בברור את הצעקה הגדולה שמאחורי כל הדברים הללו: צעקה לתשומת לב, צעקה ליחס.

מכיוון שריבוי אמצעי התקשורת רק מיעט בינינו את התקשורת, וה"כפר הגלובלי" רק הפך אותנו לעיר גדולה ועצובה - והרי שכבר איננו מנהלים את חיינו מתוך דו שיח (-דיאלוג) מורכב ואמיתי עם השני, אלא מתוך חד שיח (-מונולוג) - עם עצמנו, אז לפחות שהתפאורה והתלבושות יתחלפו. ככה שיום אחד יש לי שער כחול עם פסים סגולים, ומחר יש לי פירסינג בלשון ועגיל באוזן, ומחרתיים אני מחליף אף - שכן, אם אין תקשורת פנימית ואינטימית בין אנשים, אז לפחות שתהיה ביניהם תקשורת חיצונית ומעניינת.

דווקא עם ריבוי אמצעי התקשורת - וצלצול הפלאפון המטריד בכל מקום, הוא רק דוגמא לכך - האדם כבר חדל מלהגיע ולהכיר את עצמו. כשהאדם לא מכיר ולא מעניין את עצמו, הוא גם לא מעניין את זולתו, וכך במין תהליך של "ביצה ותרנגולת" התקשורת בין שניים הולכת ופוחתת, הולכת ומתרדדת.

בכדי לעצור את התהליך הזה, יש צורך ראשית כל להכיר את עצמנו. כשהאדם באמת יכיר את עצמו, הוא יוכל גם לפתח תקשורת אמיתית ופנימית - ולא רק פלקטית וחיוורת - עם הזולת. ואם הזכרנו מקודם תפאורה, הרי כשיהיו שחקנים שימצאו עניין אחד בשני, כל הצורך בהחלפת התפאורות בדמות פריסינג, קעקוע וכו' - יעלם מעצמו.

טוב, נחמד, אבל איך עושים את זה?

שתי תשובות חסידיות מקיפות ועמוקות ניתנו לכך: ההתבודדות בברסלב, וההתבוננות בחב"ד. מכיוון שההתבודדות היא מושג מוכר יחסית (ואולי גם בו נעסוק בקרוב, אי"ה), נעסוק כעת בהתבוננות.

ההתבוננות היא מושג שהיה ידוע בכל הדורות, אך הודגש ופותח רבות בכתבי חב"ד. התבוננות היא היכולת לקחת נושא מסוים, לבודד אותו במחשבה, ולחשוב ולהגות בו עד שהוא נעשה ברור ובהיר מכל צדדיו. פינוי המחשבה מכל עיסוקיה והתפסתה בדבר אחד, מצוי לא רק ביהדות אלא אף בדתות ובזרמים רוחניים אחרים. היא מצויה במזרח, במדיטציות השונות ובטקס הוויפסנה הבודהיסטי (-טקס הוויפסנה הוא תקופה של עשרה ימים בה אדם מתנתק מכל עברו, ומתבונן באמצעות מדיטציות שונות במילה אחת או באבר אחד מגופו), ובאיסלאם הסופי (-הקבלה האיסלמית שפותחה במאה ה- 12) בטקס הזיכר, טקס בו אומרים המשתתפים את שם האל ומתבוננים בו תוך כדי תנועה, ומתוך כך מגיעים לדבקות.

ביסוד ההתבוננות עומדת ההנחה שהאדם יכול לשלוט בחייו ("מח שליט על לב"), ויכול לשנות אותם ולהביא את עצמו בעזרת ההתבוננות למחוזות שכליים, ובעיקר: נפשיים ורוחניים מופלאים וקסומים שלא הכיר.

ההתבוננות הראשונה שכל אדם צריך לעשות היא ההתבוננות שהרבי האחרון מליובאויטש קרא לה "יתבונן מה הוא רוצה באמת". כלומר: לחשוב מה אני באמת רוצה מהחיים האלה, מה אני רוצה מעצמי, ובכלל למה אני חי.

ההתבוננות הזאת היא הראשונה והבסיסית ביותר, אך אין להסתפק בה. שכן בהתבוננות זו האדם מחפש את אושרו רק בעצמו ואינו מתבונן במה שמחוץ לו - לשם כך יש צורך בהתבוננות נוספת. להבהרת הדברים נביא את דברי האדמו"ר הזקן בספר התניא:

"אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה, כשיתבונן היטב מעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל. הן דרך כלל כי הוא חיינו ממש, וכאשר (-כמו) האדם אוהב את נפשו וחייו - כן יאהב את ה', כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה' הוא נפשו האמיתית וחייו ממש, כמו שכתוב בזוהר "נפשי איוויתיך"". (שער היחוד והאמונה, חינוך קטן).

ההתבוננות לפי האדמו"ר הזקן בנויה משניים:

א. "יתבונן היטב" - התאמצות שכלית במטרה להגיע להבנה בהירה של הדבר.

ב. "מעומקא דלבא" - התקשרות נפשית ופנימית אל הדבר ולא השארתו רק כידע בלבד.

נושא ההתבוננות הזו, הוא העמקה בהתבוננות הראשונה של "מי אני". כשאדם מעמיק ככל יכולתו ב"מי אני", והאם האני הזה מסתכם רק בפעולות הגופניות-טכניות שלי, או שמא יש גם משהו מעבר להן - הוא מוצא שיש בו מהות רוחנית - הלא היא הנשמה. וכשהוא ממשיך לחפש עוד ועוד את מה שנותן ערך ותכלית לאותה נשמה, את נשמת הנשמה - הוא מוצא שם את ה'. אבל אז הוא מוצא שה' איננו רק מעל ומעבר לו, אלא "הוא חיינו ממש".

כלומר: כאשר אדם עוזב את כל הרעש החיצוני האופף אותו ללא הרף, ומתכנס במלוא הרצינות והעניין אל עצמו, הוא מגלה שם את עצמו בצורה הפשוטה ויחד עם זה העמוקה ביותר, הוא מגלה שם את ה'. ואם כן, כשם שכל אדם אוהב את עצמו, כן הוא יאהב את מי שהוא הכי הכי עצמו, את ה'.

נשמע פשוט. אבל הדרך הזו קשה וארוכה, צריך אומץ רב ביציאה למסע פנימה אל תוך הנפש, מסע הנמשך כל החיים, בלא קיצורי דרך. ובדרך הזו נגזר על האדם ללכת לבדו, לגלות בעצמו את כוחות הנפש והחסרונות שיש בו, אולי אף יגלה תהומות עמוקים ואפלים, שלא שיער כלל שקיימים בו. אך המתבונן יגלה לבסוף, כי בנפשו כוחות שלא שיער כי יתכנו בכלל, ועמוק מכך, כי ה' נמצא איתו בכל מקום, "באשר הוא שם".

בחב"ד דורשים על הפסוק "אם אסק שמים - שם אתה, ואציע שאול - הנך", שכאשר יהודי שואל את שאלת השאלות, את השאלה "מי אני" - הוא מגלה ש"הנך", שהנה ה'. באופן דומה דרשו גם על הפסוק "לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש", שכאשר יהודי מבקש בכל לבו את עצמו ואת פניו שלו, הוא ימצא שם - במוקדם או במאוחר - את ה'. אותו הרעיון טמון אף בדברי הזוהר הקדוש אותם הביא האדמו"ר הזקן בדבריו: "נפשי איוויתיך" - מכיוון שה' הוא הוא נפשי שלי, לכן אני כל כך רוצה ואוהב אותו, לכן אני כה מתאווה וחושק אליו.

ההתבוננות משנה אותנו וחושפת בפנינו מה עיקרי וראוי מצדנו למאמץ וליחס, ומה חולף ומכזב בנו וראוי מצדנו ליחס מועט ואף להתעלמות. ההתבוננות הופכת את חיינו מצבר של יום ועוד יום - שיש להעבירם ב"שקט תעשייתי" ככל שניתן - לתקופה שבמאמץ נכון ואמיתי ניתן להופכה לעמוקה, מהנה ומאלפת, ובעיקר: מלאה בקדושה. ובמילים אחרות: מלאה בדבר הכי מרתק בעולם, כל כך מרתק עד שמרוב עניין אנחנו קוראים לו בקוד פנימי ואינטימי: ה'.