מ"ב ניצוצות / עיון לפרשת מטות-מסעי

הקדמה חשובה

המושגים ניצוצות, קליפות וקדושה הם מושגים רחבים מני ים. לאורך השנה ניסינו במקומות כאלו ואחרים לברר מושגים אלו (וכן בשיעורי שפת אמת שהתפרסמו בנקודת חיבור בשנה שעברה) ועדיין נותר לנו מקום רב להסבר. בעיון השבוע ננסה לבאר יחד עם ר' לוי יצחק לאורך הלימוד מדרגה וקומה נוספת בביאור מושגים אלו.

בכמה דרכים על האדם להלך?

בסיומו של חומש במדבר, התורה מביאה בפנינו רשימה ארוכה של ארבעים ושניים מקומות בהם ביקרו בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר.

במהלך פסוקי הפתיחה של רשימת המסעות (במדבר ל"ג, ב) אנו קוראים:

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם" .

ר' לוי יצחק, בתחילת דבריו בפרשת מסעי, תמה על הניסוח המסורבל, לכאורה, של פסוק זה:

"ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. צריך לדקדק שינוי הלשון. מתחילה כתיב מוצאיהם ואחר כך למסעיהם, ואחר כך הקדים מסעיהם למוצאיהם".

יש להבחין שישנה כאן בעצם תמיהה כפולה:

דבר ראשון, מדוע בכלל ישנה כפילות בפסוק; ובנוסף, אם כבר יש כפילות, מדוע הסדר מתהפך בכל פעם.

משמעות החיים, היקום וכל השאר

ר' לוי יצחק לא ישאיר אותנו ללא תשובה. וכדרכו, בטרם יענה תשובה ישירה, יקדים עקרון חשוב במסעותיהם של בני ישראל:

"ונראה, כי מודעת זאת שכל המסעות שנסעו בני ישראל במדבר הגדול והנורא מאת ה' הייתה זאת לברר נצוצות הקדושים שנפלו שם בקליפות ולהוציא בלעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד זמן רב, ובמקום אחר זמן מועט שהוא כפי מה שהיה צריך לברר הנצוצות במקום ההוא".

מקומות החנייה של בני ישראל לא היו במקומות מקריים, הסיבה שעם ישראל עצר במקום מסוים היא לא 'סתם, כי יש שם צל ומקום נוח לילדים'. כשענן ה' הוא המוליך את בני ישראל אין לנו להניח שהנסיעה היא מקרית. ר' לוי יצחק מוסיף ואומר שמטרה מוגדרת הייתה לכל מקום בו חנו ישראל.

כשעם ישראל מגיע למקום מסוים, מיד הוא מתחיל בעבודה הגדולה של העלאת הניצוצות. בהמשך ננסה לברר עם ר' לוי יצחק ביתר ביאור את פשרה של העלאת הניצוצות, אך כעת נכנה זאת בשם בלא שנבין לעומק. עם ישראל מגיע למקום, ורואה שישנם שם ניצוצות שנפלו בקליפות ומתחיל להעלות את אותם ניצוצות מעומק הקליפות למרומי הקדושה.

על מנת להוסיף ביאור נצעד עם ר' לוי יצחק למרגלי יהושע:

"והנה ביהושע כתיב במרגלים ששלח יהושע לחפור את כל הארץ באו, מה הלשון לחפור? אך הענין, עיקר כבישת הארץ היתה על ידי מצוות ומעשים טובים שעשו במקום ההוא שהיו צריכין לכובשה והיו עובדים להבורא יתברך ביראת הרוממות ובאהבה האמיתית ובזה היו מעלים היראות והאהבות הרעים שהיה שם בארץ כנען כידוע זאת, כי ממנו ניקח לעבוד את ה' לקשר את עצמו ביראה ואהבה אמיתית וזו העלאת ניצוצות שבמקום ההוא להקדושה. והיתה הארץ מוכרחת להכניע וליבוש מפני בני ישראל ולעשות רצונם, כי המקבל הוא בוש מהמשפיע. וזהו הלשון לחפור את כל הארץ באו, מלשון וחפרה הלבנה, כי כל הארץ חפרה מפני בני ישראל בעשתום מצוות ומעשים טובים ובעבדם להבורא יתברך ביראה ובאהבה האמיתית והייתה מוכרחת לעשות רצון בני ישראל".

אם נצייר לפנינו את הציור אותו מתאר לנו ר' לוי יצחק, הרי שהסיבה שיהושע שלח את המרגלים היא שיבואו הם ויעשו מצוות ומעשים טובים בארץ, העובדה שנעשים מעשים טובים דווקא במקום מסוים חשובה היא, אנו לא מתייחסים רק למעשים עצמם אלא גם למיקום בו נעשים המעשים.

ממילא, הארץ כמעט מוכרחת הייתה להכנע בפני עם ישראל, שהרי עם ישראל העלה את הארץ מקליפות הטומאה בה הייתה, והארץ 'חייבת טובה' לעם ישראל.

שוב נזכיר, שאנו עדיין לא ביארנו את המושגים אלא רק הסברנו את המילים והציורים של ר' לוי יצחק.

העלאת המסעות לשורשם

באופן דומה למרגלי יהושע, כך מסביר ר' לוי יצחק את מסעותיהם של עם ישראל.

"והנה במ"ב (42) מסעות שנסעו בני ישראל כתיב ויחנו בחרדה וכו', ויחנו במתקה וכו', ויחנו בהר שפר, כלומר כשהיו ישראל חונים באיזה מקום שהיה שם יראה רעות רחמנא ליצלן אזי היו עובדים להשם יתברך ביראת הרוממות לירא מפני פחדו והדר גאונו. וזו 'ויחנו בחרדה' מידת היראה שהיו צריכין לעבוד הבורא יתברך במקום ההוא במדת היראה. וכשהיו חונים באיזה מקום שהיה שם אהבות רעות שנפלו שם מהשבירה כידוע היו צריכין לעבוד השם יתברך במידת האהבה אמיתית וזו, 'ויחנו במתקה' מדת אהבה. וכן ויחנו בהר שפר, הוא מדת התפארת ובזה היו מעלים כל הנצוצות שנפלו שם והעלו אותם לשרשן למקום הקדושה וזו הייתה עיקר נסיעתם במדבר".

ר' לוי יצחק מבאר שגם בשמות המקומות עצמם טמון רמז על העבודה שיש לעשות שם. מקום בשם 'חרדה' רומז למידת היראה, יראה רעה הייתה שם ועם ישראל הפך יראה זו ליראת הרוממות. עם ישראל לקח את אותה יראה שכבר הייתה במקום והפך אותה - בעזרת מעשיו - כלפי שמיא.

ר' לוי יצחק ימשיך ויאמר כך גם לגבי מידת האהבה וגם לגבי מידת התפארת. בכל מקום ומקום בו חנו ישראל, הם נעזרו במידה שכבר קיימת במקום והעלו אותה לשרשה למקום הקדושה.

את עליית הדברים לשרשן ניתן להסביר באופן ראשוני במשל הידוע 'מי נתן לך את הסטירה'. אם יבוא אלי יהודי באמצע הרחוב ובלי שום שהות יחטיף לי סטירה הרי שאתעצבן קשות. אבל, אם יבוא אלי מישהו ויאמר לי שפגעתי בו בצורה רצינית אתמול בערב ואז הוא יביא לי סטירה, אז אולי זה יכאב לי, ואולי זה יהיה נורא מביך, אבל יהיה הבדל בין מקרה זה למקרה הקודם, והוא שכאן אני אבין את המניע, אני אבין את הסיבה שקדמה לסטירה.

בעצם ניתן לומר שהעלתי את הסטירה לשורשה. רוצה לומר, הבנתי לסטירה זו מה עושה, ומהיכן היא הגיעה אלי סתם כך בבוקרו של יום.

דבר זה יכול להיות פתח להסבר גם של העניינים בהם אנו עוסקים כעת. כשעם ישראל מעלה את המקום לשורשו, מאוד יכול להיות שהוא מבין את הקשר בין המעשה למקום, אנו מכירים מספר מערכות של מצוות התלויות במקום, בין אם מדובר במצוות התלויות בארץ, בין אם במצוות הקשורות למקדש או מצוות שדווקא מחוץ למקדש (תקנות רבן יוחנן בן זכאי). יכול מאוד להיות, שברובד עמוק יותר, הבינו עם ישראל את הקשר בין המצוות והמעשים למקום בו הם שוכנים וכך פעלו.

ומסיים ר' לוי יצחק:

"וזו ויכתוב משה את מוצאיהם, הוא העלאת הניצוצות שהוציאו ממקום הקליפות. למסעיהם על פי ה' כלומר זאת היתה מאת ה' על ידי מסעיהם. ואלה מסעיהם, כלומר אלה המסעות שנסעו ישראל במדבר הודיע לנו הכתוב שעיקר נסיעתם היתה למוצאיהם להוציא נצוצות ולהעלותם למקור הקדושה ודו"ק".