מספרים על צייר טיבטי זקן שצייר ציור במשך חצי שנה. בחודש האחרון, כשהציור כמעט והיה מוכן, הוא קרא לחבר שלו, שיגיד את דעתו על הציור. החבר הסתכל על הציור, הסתכל עוד רגע, ואז עשה תנועה עם האף - תנועה שאמרה הכל. מאז אותו צייר הפסיק לגמרי לצייר, ויש כאלה שמספרים שהוא גם הפסיק לגמרי לחיות.
זה קורה לנו כל הזמן: מישהו פולט לנו משהו וזה משנה אצלינו הכל. הוא יכול להגיד לנו דברים טובים ואז הוא עושה לנו את היום, אולם הוא יכול גם לעשות כלפינו בסך הכל תנועה קטנה עם האף, ולהשבית אותנו לכל היום. מה עושים? איך שומרים על העצמיות שלנו מבלי להיבהל ולהתפעל מכל אחד?
אפשר להגיד 'לא אכפת לי, שיגידו מה שיגידו - אני עושה מה שבא לי'. אבל בדרך כלל זה לא עובד ככה. כל אחד מאתנו צריך את חוות הדעת של החבר על מה שהוא עושה, לדעת מתי הוא עושה טוב ואפשר להיות קצת מבסוטים מעצמנו, ומתי הוא עושה דבר גרוע, שצריך שיפוץ ותיקון באופן דחוף.
השאלה העולה כאן היא בעצם שאלה שאם נשים לב אליה, נשים לב שהיא עולה לנו במשך החיים כל הזמן אולם בתלבושות שונות: כיצד ניתן להיות מחובר למציאות ולהתחשב בדעות האנשים שבה, וגם לשמור על עצמאות אישית ולעשות מה שאני רוצה. או במילים אחרות: האם אפשר להיות עצמאי וחופשי ויחד עם זאת חברותי ומתחשב בדעת החברה, או שמא אלו דברים הסותרים ומפריעים זה את זה?
הבעל-שם-טוב אמר פעם לחסידיו שיהודי הוא זה שנמצא 'בתוך העולם ומחוץ לעולם', כלומר יהודי הוא זה שקשוב למציאות ולדעות האנשים מחד, ואין הוא נזיר מתבודד שכל הקיום שלו מתמצה בעצמו ולא אכפת לו מהסביבה והחברה, ומאידך יש לו את העולם שלו ואת הקיום העצמאי שלו שאיננו תלוי באחרים ובדעתם, אלא הוא בא לו מעצמו ומתוכו - ולא מהדעות הרווחות בחברה.
התקדמנו קצת, אבל עדיין - איך באמת מצליחים לחיות גם בתוך העולם וגם מחוץ לעולם מבלי למצוא את עצמנו קרחים מכאן ומכאן?
התשובה של הבעל-שם טוב לכך, טמונה במילה אחת: 'השתוות'.
וכך כותב הבעל שם טוב:
" 'שויתי ה' לנגדי תמיד' - שויתי לשון השתוות, בכל דבר שאירע - הכל שווה אצלו, בין בעניין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו וכן בכל שאר דברים וכן בכל האכילות - בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל ישווה בעיניו... וכל דבר שיארע לו יאמר 'הלא זה מאתו יתברך ואם בעיניו הגון...' וכל כוונתו לשם שמים, וזה מדרגה גדולה מאד" [1]
ה'השתוות' כוונתה לזיהוי מקום בנפש שלי, בו לא אכפת לי מה אומרים עלי. גם אם יגידו לי שהציור שלי מדהים וגם אם יעשו לי את התנועה הכי מגעילה עם האף ביחס לציור - זה לא ישנה לי. אולם עמדה זו איננה בגלל שאני נזיר מתבודד או איזה 'סנוב' ש'לא שם על אף אחד', אלא בגלל שאני נמצא במקום כזה בנפש, שבו יש לי תחושה ברורה על המעשים שלי, ולכן 'הכל שווה אצלי' - בין אם משבחים אותי ובין אם מבזים אותי. והמקום הזה הוא המקום שאדם מזהה בעצמו ש'כל כוונתו לשם שמים'2, שהוא לא עושה את הדברים (רק) בשביל להשוויץ ובשביל להראות לאחרים, אלא הוא מתכוון בכך לשם שמים. במילים אחרות, התחושה שאנו חשים לעיתים, שלא הכל מסתיים במעשה הקטן, ברגע הקטן הזה ובסיטואציה המסוימת שבה אני כרגע נמצא - אלא בנקודה שהיא הרבה מעבר לכך, בדבר שהוא הרבה מעבר להסתכלות הרגעית והיום יומית שלי.
כשאני עושה את הדברים 'לשם שמים' אני גם נמנע מ'לשבור' בלי לשים לב לכיוון עצמאי מדי הנמנע לקבל כל פידבק ותגובה מהחברה, כי אני יודע שאני לא לבד כאן, ויש מקום חשוב מאין כמותו לחברה ולאנשים ולמעורבות ולשותפות המלאה אתם . אך כעת ההתייחסות באה באופן שאני לא 'נבהל' כבר מכל מלה של השני, ואני יודע באיזה מינון להתחשב בדעתו ובאיזה מינון לשמור על דעתי העצמאית מבלי לאבד אותה.
אם נקשיב טוב, נשמע יסוד נפשי חשוב שחושף לנו הבעל-שם-טוב: ברגע שאני עושה דברים ומיד זקוק לחוות דעת של השני או של החברה, אני אמצא את עצמי מהר מאד עושה את הדברים בכדי למצוא חן ובכדי שאקלע לטעם של השני ולא בגלל שאני אוהב לעשות את הדברים והטעם שאני מוצא בהם. אז נוצר מצב עצוב, בו זה כבר לא אני שעושה את הדברים - אלא אותו אחד שאני רוצה למצוא חן בעיניו ולקבל את המילה הטובה ממנו, ובעצם, אני לא חי את עצמי אלא את חייו של השני...
בכדי שאוכל לפעול בעולם 'בלי לאבד את עצמי' אני צריך שכוונתי תהיה לשם שמיים - לא לשם הטעם החברתי והאופנה השלטת, אלא לשם שמיים, וכפי שהזכרנו 'לשם שמיים' זה לשם דבר שיש בו משהו מעבר לארץ, מעבר לארץ בה שולטות אופנות חולפות - 'לשם שמיים'. וכאשר הגעתי לנקודה זו, אוכל להעזר, לשאול ולקבל ביקורת - ללא כל תחושת ביטול או איום, שכן המעשה כבר איננו נובע מהאגו הפרטי, אלא 'לשם שמיים' - שלשמו אני רותם גם את אותם ביקורות והערות.