פתיחה
פרשות תזריע ומצורע מאגדות בתוכן את המקורות לענייני טומאה וטהרה בכלל וענייני המצורע בפרט. כל ענייני המצורע נפסקים אך ורק ע"י הכהן, בעיקר לפי מראה עיניו, כמפורש בפסוקים (ויקרא י"ג, א-ג):
"וידבר ה אל משה ואל אהרן לאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו".
ר צדוק מתייחס לחופש הפעולה שיש לכהנים בפרשה זו:
"והיינו שלא מצינו בשום מקום דומה לזה שיהיה הכל תלוי בכהן, דכל זמן שלא יצא מפי הכהן טמא - לא נטמא. וכן הטהרה תלויה בכהן... וכן בנגעי בתים כתיב וציווה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות וכו ולא יטמא כל אשר בבית - שכל זמן שלא אמר הכהן בפיו טמא - אינו נטמא אף שהוא באמת נגע טמא".
ר צדוק טוען שחוץ מעבודת הקרבנות, ענייני המצורע הם המקומות ההלכתיים היחידים שבהם יש לכהנים עצמאות פעולתית, ללא התערבות של גורמים אחרים כבית הדין וכו. הדבר מעט תמוה, היות והכהן מסמל את שיא הטהרה והרוחניות, ולעומתו המצורע על גווניו ומצביו השונים מסמל דווקא את ההפך הגמור. הכהן הוא זה שנכנס לבית הנגוע על מנת לבדוק את מצב הנגע, בעוד שבמקומות אחרים הוא נזהר בטהרה שבעתיים, אף שמדובר בדברים קלים יותר. בעיוננו הפעם נעמוד על מהות אותו "כהן", ומה ניתן ללמוד מדרכי הטהרה של המצורע.
מיהו הכהן?
ר צדוק מצטט בתשובתו לעניין את הזוהר לפרשת תזריע, מ"ט ע"ב:
"באתר חד אהרן הכהן, ובאתר אחרא הכהן סתם - ודא קודשא בריך הוא. (תרגום: במקום אחד נכתב בתורה אהרן הכהן ובמקום אחר נאמר הכהן סתם. במקומות שבהם לא נאמר אהרן הכהן - הכוונה היא לכך שמדובר בקב"ה)".
הזוהר אומר דבר שדומה מאוד למה שאנו מכירים ממגילת אסתר. ידוע ע"פ הסוד שכל מקום שנאמר במגילה המלך ללא המילה אחשורוש, הכוונה למלך מלכי המלכים. אותה הכוונה גם כאן - היכן שנאמרה המילה הכהן בלבד ללא שמו של אהרן - הכוונה אף היא לקב"ה. בהמשך דבריו אומר ר צדוק:
"הכהן דלתתא (של מטה, האנושי) הוא שלוחא דרחמנא (שליח הקב"ה), ושלוחו של אדם כמותו, והשם יתברך שולח בפיו לומר טמא או טהור, ולכן בכל פרשת נגעים כתיב הכהן סתם ודא קודשא בריך הוא, רק בראש הפרשה כתיב והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו - שצריך הכהן לראות הנגע ולטמא או לטהר".
ר צדוק בפשטות מתאר לנו ע"פ הזוהר את הקב"ה כמי שמטמא ומטהר את המצורע לצורותיו השונות. אמנם ברור לנו שהכהן בפועל הוא זה שפוסק אם טמא או טהור, אך ברובד הרוחני יותר, זוהי דברתו של הקב"ה מפיו של הכהן. מה רוצה הזוהר ללמד אותנו בכך שהוא מחליף כל אמירה של הכהן סתם בקב"ה? בכלל, הזכרנו לעיל שהכהן מייצג את שיא הטהרה והרוחניות, ואם ניקח את דברי הזוהר כפשטם, מה לקב"ה, שיא הרוחניות, בכל ענייני הטומאה הללו, ובמצורע בפרט? דומה שדברים אלו טומנים בחובם יסוד גדול לגבי ענייני התשובה, וכהקדמה נספר את סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא, ע"פ הגמרא בעבודה זרה יז.
אותו רבי אלעזר בן דורדיא, מסופר עליו שלא הייתה זונה אחת בעולם שלא בא עליה. יום אחד סיפרו לו על מישהי שגרה באחת מערי הים שכנראה הוא לא היה אצלה. לקח כסף, ונסע אליה. בעת שעשו מה שעשו, אותה אישה הפיחה. אמרה: כשם שאותה ההפיחה לא חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו אם יחזור בתשובה. לאחר ששמע את דבריה, החליט לעצמו שהוא כן יחזור בתשובה, אבל ידע שמצד עצמו אין לו יותר מדי על מה להסתמך. הלך וביקש מהשמים והארץ, מההרים ומהגבעות, מהשמש הירח והכוכבים לבקש עליו רחמים, אך כולם סירבו בטענה שהן צריכים לבקש קודם כל על עצמם לפני שגם הם תיאבדו מהעולם. אמר אלעזר בן דורדיא לעצמו: "אין הדבר תלוי אלא בי". הניח ראשו בין ברכיו ובכה בכי מר עד שיצאה נשמתו. באותו זמן יצאה בת קול ואמרה: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
אני ה רופאך
את כל הסיפור הארוך הזה הקדמנו כדי שנגיע לדבריו של ר צדוק בעניין המצורע:
"והמצורע כיוון שהוא משולח מג מחנות נראה שאין לו חלק בכלל ישראל... ועל זה נאמר ביום טהרתו, ומן הסתם עשה תשובה על הפגם דאם לא כן לא היה נתרפא. (ואז בשלב הטהרה) והובא אל הכהן - אל הקב"ה."
ענייני המצורע בכלל וצרעת בפרט הם דברים סתומים שרבות בהן הדעות על מה ולמה הם באים על האדם. גם דרך ההתרפאות ממנה שונה, זוהי מחלה רוחנית, ומי שלוקה בה נדמה שהוא מושלך מכלל ישראל, לשבוע ואף יותר מזה, כדי לא לטמא את שאר העם. כמו שאותה הצרעת באה על חטאים מסוימים שנעשים בין האדם לבין עצמו כלשון הרע וגאוה ולא כל האנשים יודעים את הסיבות הברורות להגעתה, כך גם לא יודעים מה מרפא אותה. לכהן אין שיקוי קסם או משחה מיוחדת שתעלים את הפצעים, הם עוברים לבד, ואם הם לא חוזרים במשך שבוע, אז מתחיל תהליך הטהרה ע"י הכהן.
היעלמות הפצעים תלויה בתשובה של המצורע, בינו לבין עצמו, ולאף אחד אין אפשרות לדעת אם הוא באמת חזר בתשובה שלימה או לא, חוץ מלבורא עולם. אותו כהן, או ע"פ הזוהר הקב"ה בכבודו ובעצמו שמטמא או מטהר, הוא גם זה שמחזיר את המצורע לכלל ישראל, הוא זה שמכריז עליו כ"נקי" מחטאיו-נגעיו.
גם במקרה של אלעזר בן דורדיא, הקב"ה קיבל את תשובתו. הגמרא שם מזכירה פסוק ממשלי פרק ב: "כל באיה לא ישובון לא ישיגון אורחות חיים" - עניין התשובה הוא לא משהו שברור לנו כתהליך מחושב שתוצאתו ידועה מראש. במילים אחרות - אורחות החיים הרגילות שעוזרות להשיג הישגים כאלו ואחרים, לא עובדים יחד עם תהליך התשובה. לעיתים הוא ארוך, ולעיתים קצר עד מאוד, כמו במקרה של רבי אלעזר. ר צדוק מרחיב עוד בעניין התשובה:
"אך אמרנו שעל כל פנים בשעת הרהור תשובה צריך שיהיה אז באמת, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שברגע זו עזב את החטא עזיבה גמורה שבאם היה מזמן לפניו אז היה עוזב החטא, וזה נקרא תשובה, אף שאחר כך התגבר יצרו עליו וחזר לסורו אבל בשעת מעשה היה בעל תשובה, ועל זה אין מבין שום נברא... רק השם יתברך בעצמו".
אם היינו שואלים את אנשי אותו הדור אם אותו אלעזר בן דורדיא יגיע לעולם הבא, קרוב לוודאי שהם היו צוחקים לנו בפרצוף. ר צדוק אומר, שמי שקובע לענייני התשובה - הוא הקב"ה, ולא בני האדם. יתרה מזאת, בני האדם לא יכולים להבדיל בין נקודת החטא לבין נקודת התשובה, ולכן לא יכולה להיות הערכה אמיתית לגבי חזרה בתשובה של אדם. העיניים האנושיות יקלטו את התהליך בצורה אנושית: "הוא לא מתכוון לזה באמת".. "חבל לו על הזמן, עם רשימת החטאים שלו..." ועוד כהנה וכהנה תובנות אנושיות...
ר צדוק, ע"פ הזוהר, מלמד אותנו שהקב"ה הוא זה שמקבל את התשובה, ובאותו עניין גם "גואל" את המצורע מבדידותו וטומאתו, כי רק הוא יכול לדעת מתי הוא חזר בתשובה שלימה. הוא העניש אותו בצרעת, מסיבה שלא ברורה לעין אנושית של כל אדם, והוא גם יודע מתי לגאול אותו מייסוריו, כשחזר בתשובה, כשרק הקב"ה, הכהן, יודע מתי הוא טמא ומתי נשלמה טהרתו והוא ראוי לחזור לכלל ישראל.
אין הדבר תלוי אלא בנו
לסיום דברינו, נצטט את דברי המדרש תנחומא, ור צדוק עליהם:
"ובמדרש תנחומא נדרש והובא אל הכהן - והוא בא. והיינו שצריך לדחוק וליעול כמו שאמרו שם ברבי אלעזר בן דורדיא אין הדבר תלוי אלא בי... שידחוק עצמו להתקרב אל ה יתברך... ואז אח"כ יוכל להיטהר ולבוא אל המחנה"
המדרש דורש את המילה והובא לשתי מילים - והוא בא. על המצורע, או על החוזר בתשובה לעשות את הצעדים הראשוניים והבסיסיים בדרך אל החזרה בתשובה, עם כל הצער והקושי שבדבר.
ההרגלים שלנו והמחשבות האנושיות שלנו, לעיתים לא מאפשרים לנו לצאת מהמרחב המצומצם והדעתני של ההגדרות שלנו שמתחלקות לשניים: מה אפשר לעשות, ומה בלתי אפשרי, ומשם גם נגזרות הפעולות הרגילות שלנו. אף אחד לא ינסה לקפוץ מבניין רב-קומות ללא מצנח ויישאר בחיים. זה בלתי אפשרי, וזו גם דוגמה לעניינים אנושיים. לעומת זאת, תשובה והתקרבות לה הם דברים על-אנושיים, והמושגים שמגדירים אותם לא ברורים דיים לשכל האנושי, אלא לנפש. אדם כאלעזר בן דורדיא שמנסה לחזור בתשובה, במושגים אנושיים משול למישהו שקופץ מבניין גבוה ללא מצנח. אין צאנס שהוא מתקבל. אבל רמת המושגים כאן גבוהה יותר, רוחנית, והקב"ה הוא זה שמבחין ברצונות האנושיים, ובכוונות האמיתיות שלהם.
כמו שאמר ר צדוק בסיום דברי המדרש, התשובה תלויה במעשי האדם ובכוונותיו. גם אם האדם לא מאמין בעצמו וחושב שהוא עובד כל עצמו, הקב"ה יודע את כוונותיו האמיתיות, ויגאל אותו מטומאתו בחזרה בתשובה שלימה. וה הטוב בעיניו יעשה.