פתיחה
פרשת תולדות מעלה לראשונה את יצחק אבינו על במת ההיסטוריה ללא אברהם אביו. הפרשה מתארת לנו מעט מפועלו, כששניים מהם מתוארים באריכות. הענין הראשון הוא חפירת הבארות, והשני, בו נתמקד, הוא חלוקת הירושה בין בניו, דהיינו, הקביעה מי ממשיך את זרע אברהם ובמקביל גם זוכה בארץ, בשכינה וכו. בפרשה זו חוזר מוטיב מרכזי, ההזכרה של אנשים שונים את קרבתם למוות:
"ויאמר עשו: הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?!"
"ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי"
"ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות"
"הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני ה לפני מותי"
"והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו"
"ויאמר עשו בליבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי"
אנו נתמקד בהבחנות השונות של תפיסת המוות, במובן החיובי של המילה, לפי ההבחנות השונות בדבריו של ר צדוק.
יצחק אבינו לא מת
ר צדוק פותח בשאלה על הפסוק השלישי שציטטנו, דבריו של יצחק לעשו:
"וב מילות אלה מיותרים, דדי במה שאמר מקודם לא ידעתי יום מותי, שהיה מתיירא שמא לפרק אימו מגיע, ומה טעם לחזור אח"כ ולומר בטרם אמות כאילו יודע שהוא כן, ובאמת חי עוד הרבה שנים אחר כך, שחי עוד נ"ז שנה. וגם למה חזרה רבקה גם כן דבר זה ואמרה לפני מותי? וביותר מה שהוסיפה אחר כך עוד הפעם: אשר יברכך לפני מותו? כאילו הייתה יודעת בוודאי שימות תיכף".
ר צדוק בפשטות שואל, איך רבקה ואף יצחק בעצמו "קובעים" את תאריך מותו של יצחק? וכי יצחק או רבקה יודעים מתי ימות? בנוסף, בהמשך דבריו הוא שואל איך נכתבו דברים שהם בתכלית שקר, שהרי התקופה הזו איננה שלהי חייו של יצחק, אלא קצת אחרי החצי, ולפי חשבונו, יש ליצחק עוד נ"ז שנים לחיות לפחות.
אנו יכולים לחלק את הפסוקים שציטטנו לעיל לשתי קבוצות ע"פ דובריהם: דברי עשו ודברי יצחק ורבקה. כשעשו מזכיר את סיבת המוות, הוא מתכוון למוות מוחשי - אני אמות בעוד זמן כלשהו, ומה תעזור לי הבכורה? לחילופין, הוא מצפה למותו הממשי של אביו כדי שיוכל להתנקם ביעקב על כך שגנב לו את הבכורה. לעומתו, בדבריהם של יצחק ורבקה המוות נתפס יותר כתיאור זמן, הזמן שתגיע שעתו של יצחק להסתלק מהעולם, ולא כתיאור מצב כמו בדבריו של יעקב.
המשמעויות למילה "מוות", תתפרשנה יותר בעזרת הגמרא בשבת דף קנג.:
"ר אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את ר אליעזר: "וכי אדם יודע איזהו יום ימות"? אמר להם: "וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה" ".
ר אליעזר דורש מאדם לחזור בתשובה יום אחד לפני הסתלקותו מהעולם. וכי איך אפשר לדעת? אלא שהוא מחדש, שכל אדם צריך לראות כאילו יומו הוא האחרון כתיאור מצב, גם אם הוא לא מאמין בזה באמת (תיאור הזמן של המוות), וכך יוצא שכל חייו הוא בתשובה, דהיינו יהיה צדיק בדין.
ר צדוק מבחין כאן בין שתי המשמעויות שהצגנו:
"אך יש הפרש בין השב מחמת פחדו שמא ימות ובין השב מחמת שבאמת נוטה למות. שהשב מפחד שמא ימות, עדיין אין התשובה בתכלית השלימות, שמרגיש עדיין בעצמו את צד גשמיות העולם הזה...
מה שאין כן מי ששב מחמת שבאמת נוטה למות שאז התשובה בתכלית השלימות, כי אז אין לו שום שייכות להרגשת ענייני הגופניות, והוא אז רק בעולם הנשמות".
שני התיאורים שתיארנו קודם משתלבים בדבריו של ר צדוק. תיאור המוות ע"פ עשו, תיאור המצב של המוות, מתפרש לפי האדם הראשון בדבריו של ר צדוק, אדם שחושש מעונש המוות שיגיע לו אם יחטא יותר מדי, ולכן הוא חוזר בתשובה. תשובתו, כמובן, אינה תשובה שלימה. הוא חוזר בתשובה עם פזילה לעבר המוות והעולם הבא, אבל עם רגליים נטועות חזק מאוד בקרקע של העולם הזה. במילים אחרות, הוא חוזר בתשובה על-מנת להישאר בעולם.
לעומתו, תיאור המוות ע"פ יצחק ורבקה, תיאור הזמן של המוות, מתפרש כפי האדם השני בדבריו של ר צדוק, ששב באמת יום לפני מיתתו, ותשובתו נעשית באמת ובתמים ללא אינטריגות ורצונות של רווח והפסד. הגמרא אף מביאה שמתנתו של "שכיב מרע" (=אדם גוסס) נחשבת כמתנה לכל דבר, אף אם היא מופרזת, היות והוא נתן אותה שלא על מנת לקחת אותה חזרה, כי הוא כבר בעיניו כמת. אין לאדם כזה מה להפסיד, כי הוא יודע שאלו ימיו האחרונים בעולם, ולקראת ביאתו לעולם האמת אין לו אלא לחזור בתשובה שלימה לפני ריבון העולמים.
ברכה מעין עולם הבא
מה הקשר בין המשמעויות השונות של המילה מוות לפרשתנו? ר צדוק ממשיך את ההבחנה, וקושר אותה לברכת יצחק ליעקב:
"על כן אמר בטרם אמות, שיהיה אז מרוחק מענייני הגופניות כמו לפני מותו ממש. וכן רבקה חוזרת על זה: לפני ה לפני מותי, וכן אמרה ליעקב: בעבור אשר יברכך לפני מותו. כדי שידע שעתה יתברך בהברכות בתכלית השלימות כיון שיכין עצמו יצחק להתפשט מכל ענייני הגוף וכמו שהוא בעולם הנשמות".
יצחק רומז לעשו שהברכה שהוא הולך להעניק לו, אינה עוד ברכה. זו הולכת להיות הברכה, מכל הלב, ללא כל אמוציות ודחפים "ארציים". זו ברכה אמיתית מתחילתה ועד סופה. רבקה מבינה את הרמז, ולכן חוזרת על המשמעות של הברכה פעם נוספת באוזני יעקב, כדי שיזכה בברכה לפני עשו, כי היא מבינה שזו הולכת להיות הברכה על הירושה העתידית, ללא כל חשבונות שונים של המציאות, אלא חלוקה רוחנית נטו.
על מנת לתת טעם נוסף בהסבר הדברים מביא ר צדוק במקום אחר את דברי הזוהר:
"ובזוהר הקדוש (קלה ב) במדרש הנעלם כתב ענין סעודת צדיקים לעתיד לבוא. והטעם שסעודת יצחק היה מעין סעודת צדיקים לעתיד לבוא, כמו שנאמר ואוכל מכל, ובמדרש רבה מכל טוב שהוא מתוקן לעתיד לבוא. וכמו שאמרו בגמרא שהטעימן מעין עולם הבא, וכמו שאמרנו שאכילת יצחק אבינו ע"ה היה מעולה מקרבנות"
לכן אנו מבינים מדוע עשו כ"כ התרגז על כך שיעקב גנב לו את הברכה הזו, ועוד יותר אנו מבינים מדוע ליצחק אין עוד ברכה כזו. בנוסף אנו מבינים את מורת רוחו של עשו מברכתו של יעקב אליו שנתפסת ממש מהשפה ולחוץ, לאחר המעמד הנשגב שבו ניתנה הברכה ליעקב.
מהעולם הבא לעולם הזה
מה ניתן ללמוד מכל הפרשה הזו, חוץ מעוד פירוש יפה על פרשת השבוע? קשה לומר את מה שדורש ר צדוק, שעל אדם ממש לנתק עצמו מכל הגופניות, מכל "הבלי העולם הזה", ולהיות נתון כל כולו לעבודת ה יתברך. במישור הרצוי - אשרי מי שיכול להעמיד עצמו בדרגת חסידות כה גבוהה ונשגבת. אך במישור המצוי, של העולם הזה, קשה מאוד לשמור על הדרישה הזו יום אחר יום. אז מה בכל זאת ניקח מהדברים? נראה לי, שההתעלות הזו לרמה מעל ה"ארצית", צריכה להיות במועדים מסוימים במהלך היום. גם יצחק, להבדיל, לא ברך כל יום את בניו, וגם הוא היה עובד אדמה, ממש שקוע בתוך הגשמיות ועול הפרנסה. כשיצחק בחר את העיתוי, הוא התעלה, וביטל עצמו אל מול ה, וכך גם הצליח להעניק את הברכות המלאות ביותר ליעקב, כמו שכתבנו לעיל.
בהשלכה למעשינו אנו, גם אנו יכולים לקבוע לעצמנו זמני התעלות, כל אחד ברמתו. זמנים שכל תכליתם להעמיד אותנו מול ה בהזדמנויות שונות, כמו שיצחק הכין עצמו לקראת ההתעלות שתתן לו את היכולת להעניק ברכות. אפשר לתאר את ההרגשה הזו גם על ההכנות לקראת שבת, ששונה מכל יום אחר בשבוע. אפשר להכין את עצמנו לקראת הקדושה של שבת, אם בבגד נאה, שמיעת ניגונים המכניסים לאווירה השבתית, עזרה בבית וכו...
"היכון לקראת אלוקיך ישראל" - ויפה שעה אחת קודם...