"ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים: וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".
כיצד מוכיחים עם צמא למים - האם לשון קשה היא הפתרון או שמא צריך ללכת לקראת העם הנמצא במצוקה?
הדילמה שעמדה לפני משה וההחלטה שבאה בעקבותיה בעצם חתמה את עידן מנהיגותו.
הראשונים נחלקו מה היה חטאו של משה, אנו נשתדל לעמוד על דבריהם.
שיטת רש"י - פספוס קידוש ה'
"שאילו דברתם אל הסלע והוציא - הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: 'מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה - מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו!".
משה יכול היה להגדיל את שמו של הקב"ה, אבל הוא לא עשה כן, הוא הסתפק בנס המינורי. בעוון זה ניטלה ממנו ההנהגה. סביר להניח שאם היה המדובר במנהיג יותר קטן ממשה - זה לא היה נחשב חטא, אולם ממנהיגם של ישראל נדרש הרבה יותר.
שיטת הרמב"ן - תוכחה שאינה במקום וחילול ה'
הרמב"ן סוקר את שיטות הראשונים בדבר חטאו של משה. בראשית דבריו, הוא פוסל את שיטת רש"י, שכן בכתובים אנו לא מוצאים ביקורת על הכאת הסלע. להיפך, דווקא בפתיחה לפרשה משמע שהקב"ה מורה להכות בסלע. כדברי הכתוב : "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם", הקב"ה מבקש את משה לקחת המטה, וכפי שאנו יודעים מהעבר הרחוק - הבאת המטה משמעותה היא הכאה, שהרי כך היה במכות מצרים. אלא שרשי דייק מהסיפא של הפסוק כי משה נתבקש לדבר אל הסלע, ולגבי זה טוען הרמב"ן כי גם פעולת הדיבור נתבצעה בסופו של דבר, כפי שמספר הכתוב : "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים".
א"כ, מה היה חטאו של משה? מביא הרמב"ן את שיטת הרמב"ם ובעקבותיה את שיטתו:
"וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמונה פרקים) סבר בו סברא, ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"ית שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס".
שיטת הרמב"ם היא שמשה חטא ברגזנות. אסור למנהיג לאבד את העשתונות ולדבר סרה בעדתו, שכן צורת ההתקשרות עם העם היא הדרך בה ינהג העם לאחר מכן. יחס גורר יחס ורגזנות מצד המנהיג מביאה את העם גם לרגזנות.
הרמב"ן מקבל את כיוונו הכללי של הרמב"ם כי חטאו של משה היה ברגזנות. אלא שהוא נותן הסבר אחר כיצד הרגזנות פגעה, ומדוע למשה אסור היה לכעוס:
"אבל אמרו בו 'מריתם פי' (להלן כ"ז, יד) הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג), וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם".
משה התרגז לשווא, הקב"ה לא זעם על בקשתם של בני"י למרות שזו היתה חוצפנית. משה על דעת עצמו מחליט להיעלב בשביל הקב"ה, ומכאן החשש כי העם ילמדו ממעשיו של משה שכן הם מבינים כי כל מעשי משה נעשים על פי ה', ואילו במקרה הנידון כעס משה שלא ברצון ה', ונפתח פתח שיכול להביא את העם לידי טעות.
כיצד מוכיחים?
רבי לוי יצחק מעניק שרטוט כללי של הדרכים בהם ניתן להוכיח את האדם, וז"ל :
"והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא. אחד, שמוכיח בדברים טובים, דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא הכבוד וגודל הנחת רוח אשר לבורא יתברך כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצוות הבורא בזה ובזה התוכחה מטה לב בני ישראל לעשות הרצון הבורא... וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים איננו בבחינה הזאת. והנה זה שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדלות ישראל וצדקתם אז כל הדברים הנבראים בעולם צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו, דהיינו בשביל ישראל. אבל אם אינו מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל נברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו לעשות רצון ישראל".
ניתן להוכיח אדם מתוך הכרה שהוא מיסודו חיובי והמעשה שהוא עשה צריך תיקון, ולעומת זאת ניתן להוכיח את האדם מתוך תפיסה שדברים שליליים הנמצאים בו הם שהביאו למעשה הרע שהוא עשה.
כאשר מוכיחים אדם מתוך גישה חיובית גם הסביבה מגיבה בהתאם, שכן היא מבינה שהמוכח נפל נפילה חד פעמית והוא מיסודו טוב. מחנכים נוהגים להגיד שאין כזה דבר ילדים רעים, כל הילדים הם ילדים טובים שלפעמים עושים דברים רעים.
משה, באומרו 'שמעו נא המורים', הפך את תוכחתו לזו מהסוג השני. אם ישראל מורד וודאי שהסלע לא יוציא מים עבורם. ולכן נזקק משה לכוף את הסלע להוציא מים ע"י הכאה ולא די היה בדיבור.
משה מאבד את מנהיגותו בשעה שהוא מתרגז על עם ישראל. כאשר מוכיחים אדם וחושבים שהוא רע מיסודו מאבדים את הקשר עמו וממילא גם את המנהיגות.
רבי לוי יצחק בפרושו מאחד בין רשי לרמב"ן הוא מראה כיצד הרוגז של הרמב"ן הביא להכאה של רש"י וכיצד הגיע הדבר לידי חילול ה', וכך מסיים ר' לוי יצחק את דבריו.
"כי זה שמוכיח את ישראל בטוב יכול גם הוא להשיג את העם זה השכל, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל כמאמר חכמינו ז"ל עיני העדה שגם הם ישיגו זה השכל".
אם משה היה מוכיח בטוב את עם ישראל הם היו מבנים את גודל חטאם. חילול ה' הגדול נגרם מתוצאה של חוסר תקשורת. העם לא מבין למה כועסים ומה הוא עשה, וממילא התוכחה הופכת להיות מתקפה.