היהודי הקדוש מפשיסחא אמר פעם: 'כשהייתי ילד, ולמדתי אל"ף-בי"ת אצל מלמד אחד, הוצאתי לעצמי לימוד גדול, כי שנים שיושבים יחד לשתות כוס משקה, וכל אחד ואחד מבטל את עצמו מפני חברו ואינו רואה עצמו גבוה במעלה עליו, אז השי"ת סולח להם עוונותיהם. שכן בזמן שלמדתי אצל המלמד-תינוקות אל"ף-בי"ת שאלתי אותו: 'מהזו נקודה אחת?' והשיב לי: 'יו"ד' ושאלתיו עוד: 'ומה הן שתי נקודות?' והשיב לי: 'שני יו"דין הם שם הקודש, שם ה' ב"ה'. ואחרי כן כשראיתי שתי נקודות באורך בין פסוק לפסוק (:), חשבתי שזה גם כן שם ה', ואמר לי המלמד:
'כלל זה יהיה בידך: אם כתובים שני היו"דים ישר, שניהם עומדים בשווה, ולא אחד על גבי חברו, זהו שם ה', ושכינה ביניהם. אבל שני יו"דים באורך, זה על גבי זה – אינו שם ה'.
מזה למדתי, ששני יהודים כשבאים ביחד, וכל אחד אינו מחזיק את עצמו גבוה מחברו, הם בבחינת שם ה' ב"ה. והנה "כוס" הוא ראשי-תיבות: "וַיֹּאמֶר סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", וחסר עדיין שם ה' אחרי "וַיֹּאמֶר". ושני יהודים הבאים יחד לשתות באופן הנזכר, הם ממלאים את הפסוק בשם ה', ואז הפסוק הוא כתיקונו: "וַיֹּאמֶר יי סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".
(סיפורי חסידים, הרב זוין)
שוב יש סיבה לשתות. זו המחשבה הראשונה העולה בעקבות סיפור זה. אמנם סיפור זה טומן בחובו סוד גדול.
והוא: ששורש עבודת ה', ושורש המידות וההתנהגות בין-אדם לחברו אחד הוא: התבטלות.
הוא הוא גם שורש הגאוה על חברו. כאשר האדם שוכח, שהוא כחברו, שניהם יהודים, בנים למקום, וגם אם כלפי חוץ לפעמים נראה שאחד חכם יותר או עשיר או גבור, אזי הוא פוגם בכך בשורש האמונה והולך שולל אחרי הכלי, אחר המציאות החיצונית, במקום להסתכל במה שבתוך הקנקן. הדברים מתחילים ב'בין-האדם-לחברו' ונמשכים אל 'בין האדם לקונו'.
שורשי אהבת הזולת ואהבת ה' – שורש אחד הם. וסימן לדבר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - אֲנִי יי" אם אהבתך לרעך – כמוך ממש, ושני היו"דים (=היהודים) עומדים בשוה, אז: אני יי.
גם קורח תבע: "כולם קדושים" אולם תביעתו זו נבעה מגאוה, מרדיפה אחרי הכבוד, אמנם נכון הוא שכולם "בתוכם ה'" אך זו מדרגה של התבטלות אל הקודש, ולא התנפחות עצמית כתוצאה מכך.
ואז יש גם פתח למחילת העוונות. מתוך ההתבטלות המוחלטת, שוב אין העוונות תלויים באדם, הם נעשים חיצוניים לו, קליפות, הנושרות כשאנו מבינים שבאמת אין להן אחיזה במציאות.
"כִּדְבָרֶךָ" – כהנהגתו של משה, העניו באדם, שההתבטלות שלו היתה הגבוהה ביותר שהשיג אדם עלי אדמות, ומביאה, פעם נוספת לסליחה. לחיים.