השקעת האדם ותורה שבעל פה/ לפרשת פנחס

ההנהגה חדשה

בתורה משנת תר"מ בחר השפת אמת לעסוק בעניין הנוגע לאופיו של עם ישראל במדבר. בעיון זה נעסוק בתורה זו, כאשר נסתייע - לפי הצורך - בתורות נוספות, כדי לחדד ולהאיר מספר נקודות.

"העניין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ, לכן היה מנין חדש" (תר"מ "סמיכות").

השפת אמת פותח את דבריו במשפט מפתח שמהווה את הבסיס והיסוד להמשך דבריו. כבר הזכרנו, בעיון לפרשת חוקת^[1], שהטעות של משה ואהרון במי מריבה הייתה שהם לא הבינו והפנימו את השוני שקיים בין דור יוצאי מצרים לבין דור הנכנסים לארץ. משמעותו של הביטוי שהוא נוקט בו, "הנהגה אחרת", הוא לא רק מנהיגים אחרים, אלא גם התנהגות אחרת.

המסר החשוב הזה, אודות השוני שקיים כעת בדור הנכנסים לארץ לעומת הדור הקודם, מופיע בפרשת פינחס בכמה עניינים. הראשון שבהם הוא במניין שנערך בפרשה זו. עצם העובדה שמתרחשת ספירה מחודשת של עם ישראל מסמלת שעומד בפנינו דור חדש.

עניין שני המבטא את השוני שבדור הזה בא לידי ביטוי במינוי פנחס לכהן, כפי שמתאר ומסביר השפת אמת בהמשך:

"וכמו (ש)בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן, כך בדור (ה)זה, היה כהונת פנחס. רק (ש)מקודם היה במעלה עליונה למעלה מהטבע, בכוחו של מרע"ה (משה רבינו עליו השלום), ולכן כהונת אהרן הייתה מתנה משמים, ו(אילו) פנחס בדין זכה לכהונתו".

השפת אמת מנגיד את כהונתו של אהרון לזו של פנחס (הנושא הזה מופיע מספר פעמים בתורותיו של השפת אמת לפרשת פנחס). ביסוד הדברים, מבדיל השפת אמת בין כהונת אהרון (ובניו) שניתנה במתנה, לעומת פנחס שזכה בכך בדין, כלומר בכוח מעשיו ופועלו. השוני בין המנהיגים מסמל ומבטא את השוני שבין הדורות שאותם הנהיגו, כפי שנראה בהמשך, ואין זה רק הבדל טכני.

חשיבות ההשקעה

במקום אחר דן השפת אמת בשאלה המתבקשת איזו הנהגה עדיפה, וקובע כי מעלתו של פנחס גדולה יותר (תרל"ז "במדרש").

השפת אמת מלמד אותנו רעיון יסודי וחשוב. היחס של האדם לדבר שהשיג, הרצון שלו לשמור עליו, רמת הקרבה שלו - כל אלו יהיו גדולים יותר אם הוא השיג זאת אחרי מאמץ והשקעה^[2] (הביטוי הנפוץ המגדיר זאת היטב הוא 'מה שבא בקלות הולך בקלות'). לכן קיים יתרון במטרה שהושגה על ידי מאמץ והשקעה על פני מתנה שניתנה לאדם.

כך גם ביחס לכהונת פנחס לעומת כהונת אהרון: כהונת פנחס עדיפה, כיון שהיא הושגה בכח מעשהו של פנחס, ולא ניתנה לו במתנה. השפת אמת מסביר עוד כי לדברים יש משמעות כה גדולה עד כדי כך שהקב"ה בחר שפנחס לא ימשח עם אהרון ובניו, כיון שהוא ידע כי בעתיד פנחס יזכה בכהונה ברמה גבוהה יותר.

שמים וארץ

בהמשך דבריו (בתורה משנת תר"מ), מבאר השפת אמת את פשר ההבדל בין הדורות והמשמעות שקיימת בכך, על רקע ההבדל שבין כהונת אהרון לכהונת פנחס:

"כי יהיה לפי השתנות הדור, שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה, בחינת תורה שבעל פה".

ובמקום אחר הוא מרחיב בכך:

"דיש לחם מן השמים ומן הארץ, והוא בחינת תורה שבכתב ושבעל פה. ומרע"ה (משה רבינו עליו השלום) הוריד התורה מן השמים לארץ, ו(כן הוריד את) המן דכתיב, 'הנני ממטיר לחם מן השמים וכו' ורצה מרע"ה להשאיר זאת גם אחריו. אבל באמת התחיל עתה בחינת 'לחם מן הארץ', היינו התקרבות מצד התחתונים לשמים" (תרל"ט "בפסוק").

נסביר את הדברים בקצרה (ועסקנו בכך גם בעיון לפרשת חוקת). בדוגמא שמביא השפת אמת, על הלחם שמגיע מהשמיים או מהארץ, גלום מסר חשוב. דור המדבר התאפיין בניסים ובמופתים בכמות ובאיכות יוצאי דופן. כאשר עם ישראל יצא ממצרים, הוא היה מעין תינוק שזקוק ל'חממה' מצד הוריו, עד שיגדל ויגיע לעצמאות. בינתיים, בשלב זה של חייו, הוא מקבל כל דבר כ"נס": כל פעם שהוא בוכה נעשה רצונו - מאכלים אותו, מלבישים אותו, רוחצים אותו וכו'. ברור לכולם שזהו רק שלב לקראת ההכנה שלו לעצמאות. כאשר מגיע השלב הזה על האדם כבר להתאמץ בעצמו כדי להשיג ולרכוש דברים.

כך גם לגבי עם ישראל. בשלב הראשון שלו, עם ישראל חי בהנהגה ניסית, וכל צרכיו ומאוויו ניתנים לו ללא כל מאמץ. לקראת הכניסה לארץ הדברים משתנים. בארץ ישראל הלחם כבר לא ייפול מהשמיים וימתין ליד הדלת, אלא הוא יצמח מהארץ - וכדי שהלחם יגיע לצלחת של האדם עליו לעבוד ולהתאמץ.

על רקע הדברים הללו מגיע מינויו של פנחס, הרומז לעם ישראל שנגמרו המתנות והניסים, שסומלו בכהונת אהרון. כעת יש צורך בעבודה ובמעשים כדי להתקדם ולזכות במילוי הרצונות והשאיפות.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

בקטעים שצוטטו לעיל קושר השפת אמת בין הדברים הללו ליסודות של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הרעיון של תורה שבכתב הוא שהיא מגיעה כתובה וחתומה מהשמים - מודל המתאים מאד להנהגה השמיימית שאפיינה את דור יוצאי מצרים. הדברים שונים לגמרי בנוגע לתורה שבעל פה: יסודה ומהותה היא הדינאמיקה האנושית של לומדי התורה. מי שבפועל יוצר, בונה ומפתח את התורה שבעל פה, הם אלו שלומדים אותה, מתפלפלים בה, מחדשים בה ויוצרים בה. המודל הזה, שהשפת אמת קורא לו "התעוררות שלמטה" מתאים להנהגה הארצית שאמורה להיות חלק בכניסה לארץ.

המחשה לעניין זה מופיעה בסיפור פינחס עצמו. חז"ל קבעו שאין דין מוות מן התורה לאדם שבועל ארמית (גויה), אבל "קנאין פוגעין בו". לא נעסוק כאן במשמעות הדברים להלכה, אבל מעניינת פרשנותו של השפת אמת בהקשר לדבריו על "בחינת תורה שבעל פה":

"וזה עצמו עניין 'קנאין פוגעין בו', שהוא אינו בר מות בסנהדרין...ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו...נמצא שבני ישראל משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה עניין תורה שבעל פה, שהכל ניתן מסיני, (אלא) רק שבני ישראל צריכין להוציאו מכח אל הפועל".

היסוד שעליו בנויה התורה שבעל פה הוא הרעיון של החידוש, שבמקרה שלנו אף הוביל לשינוי ההלכה. על פי העקרונות של התורה שבכתב לא היה מקום להרוג את זמרי על מה שעשה. לכן, דווקא פנחס, המסמל את בחינת תורה שבעל פה, הוביל לשינוי הדין.

השפת אמת מדגיש שאין פה סתירה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, אלא התורה עצמה קבעה שקנאים יכולים לעשות כן. כלומר, התורה עצמה יצרה את התשתית, מתחת לפני השטח, לפתח ולשכלל אותה, ולהוציא רעיונות ועקרונות חשובים אל מעל פני השטח^[3].

היבט נוסף למעבר הזה נמצא בשפת אמת בתורה אחרת (תרמ"ב "על"), בנוגע לסיפור בנות צלפחד, המופיע בהמשך הפרשה.

תגובת ה' לבקשתן היא "כן בנות צלפחד דוברות", והשפת אמת מדגיש ש"להודיע כי על ידי דיבורם נעשה כך". משה מעלה את השאלה לשמיים, כדי שהתשובה תגיע מהקב"ה, אבל ה' עונה לו שהתוצאה ההלכתית של בקשתן נבעה מרצון ובקשת הבנות. כלומר, מה שגרם לדינאמיקה ההלכתית הוא לא ההוראה הא-לקית, אלא הרצון של בני האדם לחדש ולפתח. הקב"ה נותן לכך גיבוי מלא, והדבר מדגיש שוב, שבעולמה של תורה שבעל פה הפעילות הרוחנית האנושית מושתת ובנויה על העקרונות ויסודות של התורה שבכתב.

^[1]www.kipa.co.il/hibbur/show.asp?id=5692&cat=490

^[2] עיין גם בדברינו בפרשת בשלח, www.kipa.co.il/hibbur/show.asp?id=4838&cat=490.

^[3] הדברים הללו דורשים עיון מעמיק ורציני ביחס שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ואין זה המקום לעיסוק זה. מומלץ לעיין בהקשר זה בספרו הממצה של פרופ' שלום רוזנברג (אין קשר משפחתי) "לא בשמים היא".