המקבל שנותן / עיון לפרשת בהעלותך

פתיחה

חגי אייר השונים לא נתנו לנו הזדמנות להיפגש בצורה הראויה עם ספר במדבר. דומה שכעת, לאחר החגים הציוניים ולאחר קבלת התורה, זהו הזמן הראוי לכך.

על מנת שנצלול לתורותיו של ר' לוי יצחק בפרשת בהעלותך באווירה מתאימה, נקדים מילה או שתיים על ספר במדבר.

סיפורי מסעות

בסופו של חומש שמות, אנו קוראים פסוקים חגיגים:

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן: ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן: ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם: ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותוֹ: כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם"

ענן ה' שורה על המשכן. הכניסה לא מותרת לאיש, ואם היינו עוצרים בנקודה זו, נראה היה שאפילו למשה רבנו אסור יהיה להכנס לאהל מועד. יתר על כן, הענן - תפקיד יש לו, הוא המודיע והמכוון את מסעותיהם של ישראל. בעלות הענן יסעו בני ישראל ואילו בנח הענן, ינוחו גם בני ישראל.

מכאן ואילך נמתחים שני קוים, העוסקים בשני העניינים אותם הצגנו כעת.

הראשון, מתחיל בספר ויקרא:

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" .

פתאום אנו מגלים שלמשה רבנו יש אפשרות להכנס לאהל מועד, בקריאה אלוקית יכול רבן של הנביאים לדבר עם הקב"ה כדבר איש עם רעהו - במשכנו של ה'. ומנקודה זו, לאורך פרקים ארוכים בתחילת ספר ויקרא, נעסוק בשאלה היאך יכול האדם הישראלי, לפגוש את ה' בביתו בזמן שהענן שוכן מעל האהל. נבין גם מיהם אותם יחידי סגולה - הכהנים - שיכולים לשמש ולשרת בביתו של ה' יתברך.

הקו השני נמתח עד לספר במדבר, בו אנו עוסקים ברשימות ארוכות של בני ישראל, בסדר חנייתם במדבר ובסדר מסעותיהם. דומה כי אחד המסרים המרכזיים של ספר במדבר הוא שאם רק נחפוץ, שכינה יכולה לפרוץ מתחומי המשכן ומבית ה', ולהגיע לכל בית ומשפחה מישראל. כך אפשר להתחיל ולהסביר את פשרם של הרשימות הארוכות המרכיבות את תחילת ספר במדבר[1].

ממילא, לאורך כל ספר במדבר נוכל לבחון ולראות היאך הקב"ה משרה את שכינתו בתוך המחנה, בתוך התחום ששייך כביכול 'רק' לבני ישראל.

סיפורי אספסוף

לאחר שנסעו שלושת ימים מהר ה', לפתע פתאום אנו פוגשים באספסוף:

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים: ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו: והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח".

אותו אספסוף מתאווה לבשר, 'נפשנו יבשה' הם אומרים. 'אין כל, בלתי אל המן עינינו' מוסיפים הם.

בהסבר פסוק זה נחלקו ראשונים, האמנם קצה נפשם במן, האמנם נמאס עליהם המן. אולי עדיין רוצים הם את המן אלא שאין הם יכולים לעמוד בניסיון הגדול שבו הם עומדים כל לילה, הניסיון בו האדם הולך לישון מדי לילה ואין לו אוכל בבית, את האוכל הוא ישיג רק מחר בבוקר באופן ניסי, וניסיון גדול יש בדבר.

ר' לוי יצחק מאיר נקודה מעניינת במן, ובעזרתה ננסה אולי לבאר את דרישתם ובעקבות כך את חטאם של אותו אספסוף.

וכך אומר ר' לוי יצחק:

"והמן כזרע גד. כי האדם הנותן צדקה הוא משפיע בעני. ורבותינו ז"ל אמרו 'יותר ממה שבעל הבית עושה[2]...' אם כן העני גם כן משפיע בבעל הבית. אפס החילוק שבעל הבית משפיע להעני דבר גשמי והעני משפיע לבעל הבית דבר רוחני, דהיינו שהקדוש ברוך הוא נותן לו עולם הבא וקדושה וטהרה".

באופן פשוט, כשאדם נותן צדקה לעני, כשאדם גומל חסד עם חברו, לכאורה התועלת הראשית היא לעני, לנזקק. הרי כשמו כן הוא, נזקק לעזרה. ברגע שעזרתי לו הרי שגאלתי אותו ממצבו הקשה וששון ושמחה לעולם. אלא, אומר ר' לוי יצחק שיחסי גומלין יש כאן, מאחר שקיים הנותן את מצוות ה' נותן לו הקב"ה עולם הבא וקדושה וטהרה. ממילא גם הנותן מתוגמל בעקבות מעשהו הטוב.

העקרון הפשוט שעולה מדברים אלו, הוא שלעולם אדם לא עושה פעולות חד כיווניות, כל פעולה, כל דבר שהאדם עושה משפיע ופועל באותה מידה גם עליו. כאילו מראה תמידית עומדת כנגד האדם ומחזירה אליו את מעשיו, בצורה כזו או אחרת.

סיפורי ארוחות

"וכן היה במן, שהמן היה משפיע לישראל שאכלו ממנו דהוא קצת גשמי וישראל השפיעו במן דבר רוחני כמאמר חכמינו ז"ל 'כל מה שביקשו לטעום במן היה טועמין' (יומא עה.) נמצא המן מקבל מאתם דבר רוחני איזה טעם שרצו".

גם במן, מסביר ר' לוי יצחק, היו יחסי גומלין. המן נתן לעם ישראל שפע ומזון גשמי, לעומת זאת עם ישראל נתן למן את התוספת הרוחנית. ידוע המדרש שכל טעם שהיו רוצים בני ישראל היו טועמים במן. כך שבעצם, את הטעם היו בני ישראל נותנים למן, ממאכל המסוגל לקבל כל טעם אפשרי, הפך המן - בעזרתם של בני ישראל - לשניצל, עוגה, גלידה וכד'.

ר' לוי יצחק מסכם זאת בהסבר הפסוק 'והמן כזרע גד':

"וגד ראשי תיבות גומל דלים. וזהו והמן כזרע גד, הוא שהמן היה בו עניין גומל דלים זה משפיע לזה גשמי וזה משפיע לזה רוחני. כמו כן היה במן המן משפיע להם גשמי לישראל, וישראל השפיעו בו רוחני. וזהו כזרע ג"ד, כזריעה של גומל דלים וזריעה נקרא צדקה כמאמר חכמינו ז"ל זרעו לכם לצדקה".

המימרא בה מסיים ר' לוי יצחק 'זרעו לכם לצדקה' מקורה בגמרא בעבודה זרה (ה:). בעזרת גמרא זו ננסה לסיים ולהבין את הדבר בו פתחנו - במה חטא האספסוף.

"א"ר יוחנן משום רבי בנאה, מאי דכתיב: (ישעיהו לב) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור? אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים - יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר: אשריכם זורעי על כל מים, ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: (הושע י) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד".

בזמן שעם ישראל עוסק בגמילות חסדים, כך אומר רבי יוחנן, יצרם מסור בידם. נראה שההבנה הפשוטה היא שעם ישראל נמצא בשליטה, אין הוא מתפרק ומושלך לכל תאווה העומדת לפרקו, עם ישראל שולט ביצריו, ומולך עליהם.

נראה, שעם ישראל בעת שהתלונן על האוכל, נתן לתאוות להשתלט עליו, נתן ליצרים - אותם יצרים שבדרך כלל עם ישראל מתמודד עמם ומצליח - למשול ולמלוך. על כן עם ישראל מתלונן ורוצה אוכל.

ייתכן שעם ישראל לא מבין את היחס הקיים בינו לבין המן, את יחסי המשפיע - מושפע, את היחס שיש בין כל גומל חסדים למקבל. עם ישראל לא מבין את תפקידו כמשפיע רוחני על המן, עם ישראל מקבל רק את השפע הגשמי שהמן נותן לו. לאחר זמן שבו עם ישראל לא מבין את ההשפעה, אלא רק מקבל ממילא אין טעם כבר במן. בשר, דגים, שומים ובצלים טובים עשרת מונים מהדבר הטפל אותו הם מקבלים בכל בוקר.

נראה שזוהי אפשרות מתקבלת להסביר כך את חטאם של עם ישראל, נפילה בתאווה, רצון לקבל ולקחת בלי שום רצון ויכולת להבין שכל מקבל, ולא משנה מה הוא מקבל, יש בו את הכח והיכולת להשפיע ולתת.

קצת לפני סיום - משהו קיומי

נראה, שאם נרצה לקחת את הלימוד של ר' לוי יצחק למקום מעשי וקיומי, ניתן ללכת בשני כיוונים שאינם סותרים אלא בנויים כשלבים בסולם:

השלב הראשון הוא להבין עד כמה אנו נותנים בכל פעם שאנו מקבלים. במילים אחרות, בכל פעם שאנחנו מקבלים עזרה או שומעים שיעור אנו בעצם גם נותנים לאדם שעזר, למורה שהעביר, דברים שלא תמיד ניתן לראות אותם בעיניים פשוטות. הרבה מאוד פעמים הדברים שעוברים הם במישור נסתר וסמוי מן העין ואף על פי כן, הדברים עוברים.

השלב השני, ודומה שהוא אף הקשה יותר לביצוע, הוא להבין שבכל פעם שאנו נותנים, נפתח בנו היכל הבנוי לקבל את האור והטוב שמגיע מהדברים שעשינו. בכל מקום שבו אנו נמצאים ופועלים, בסניף, בבית, באולפנה ישיבה וכד', תמיד אנחנו גם מושפעים ומקבלים. זה דורש עדינות ואף פתיחות עמוקה לקבל, להבין שאני זקוק, אך אף על פי כן מלאכה אפשרית היא זו.