מי לא ראה את 'הנחשול'?
אותו ניסוי מזעזע (ואמיתי!) שערך מורה להסטוריה בכיתתו בארצות הברית, כשלימד את עליית הנאצים לשלטון, והוכיח איך אצל כל אדם נמצא הרצון ל...עבדות.
כן! רצון לעבדות. לא לעבודה, חלילה. כולנו אוהבים לשכב מול חוף הים עם ספר טוב ופחית קולה קרה. ובעצם, אם חושבים על כך לעומק, דווקא אותה הנאה של 'לא לעשות כלום' - היא הכח שמושך אותנו בכבלי קסם לעבר העבדות.
לאדם החופשי החיים לא קלים. התנאי הראשון להיות בן חורין הוא לקבל את ההחלטות בעצמך. וכמו שכולנו יודעים, אין דבר מפחיד יותר בעולם מלקבל החלטות קריטיות בעצמנו. מה יותר כיף מללכת לקניות עם חבר שפותר התלבטות אינסופית ואומר: 'תקנה את זה! זה הכי מתאים!'. למה אנחנו אוהבים כל כך להתייעץ? לפעמים זה כדי לשמוע עוד דעה, אבל פעמים רבות זה כדי 'למרוח' את החובה המכבידה להכריע.
נתן שרנסקי התראיין כמה חודשים אחרי שיחרורו מהכלא הרוסי ועלייתו לארץ, ובראיון סיפר שאחד הדברים הקשים ביותר אתם הוא מתמודד זה אלפי ההכרעות שעליו לעשות בכך יום. "בעוד שבצינוק, עם כל הקושי שבעניין, כל הכרעותי הסתכמו בשחור או לבן: לשתף פעולה עם הק.ג.ב. או לשתוק. לעומת זאת, כל סיבוב בשוק מאלץ אותי להכריע שוב ושוב: מה לקנות, איך ללכת, כמה לשלם וכן הלאה..."
בעצם, הדבר די ברור. ההחלטה שאני מקבל תחייב אותי גם להתמודד עם התוצאות, ואולי עם הכשלון שיכול להתרחש. כל עוד מישהו אחר קיבל את ההחלטה איתי או בשבילי, יש לי עם מי להתחלק בתוצאות, או מישהו לזרוק עליו לגמרי את האחריות (הורים, מורה, בוס בעבודה...). ופתאום אנו מוצאים את עצמינו עבדים, מסתתרים מאחורי הגב של מישהו אחר שמקבל את ההחלטות בשבילינו, והכל בסדר...
'הנחשול' הוא לא סיפור על 'לחץ חברתי' כמו שהסביר לי המורה בכיתה ו', כשראינו את הסרט ב'שעת חברה'. הוא הרבה יותר עמוק. 'הנחשול' מתאר כיתה שמסכימה להתמכר ולמסור את חירותה למסגרת של כללים, למנהיג או לחוקים, תמורת אותה תחושה 'משכרת' של עבדות, של 'להיות חלק ממשהו יותר גדול ממני' שמשחרר אותך מכל אחריות, שכן היא נופלת עכשיו על המסגרת כולה. לא בכדי טענו כל הפושעים הנאצים שהם רק 'מלאו פקודות' - כך באמת היה. הם מכרו מרצון את חירותם תמורת אותה תחושת עבדות ממכרת ומבורכת והמלטות מהחופש המאיים.
המושגים קצת מתבלבלים. לפעמים העבדות נותנת תחושה של חופש, והחירות מפחידה וכובלת. איזה הוכחה חזקה יותר מיציאת מצריים, שדווקא בניתוק הגמור מכבלי העבדות, חוזרים ישראל לאחר כל קושי במדבר - שוב ושוב על הבקשה לחזור למצרים: 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקישואים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים...'. חציר? בצלים??? האוכל במצרים לא היה טוב, אבל הוא היה מובטח. אמנם היינו עבדים, אבל היתה לנו תחושת בטחון. היה לנו הרגל. וכך אנו מוצאים את עצמינו נאחזים בהרגלים רעים ולא מצליחים להשתחרר מהם, בגלל אותה תחושת בטחון שנותנים לנו הדברים הקבועים והבטוחים.
לקבל החלטה חדשה זה לקפוץ למים, ולשם כך יש צורך בחירות פנימית. ומדוע לקפוץ אם האדמה עכשיו יציבה? אבל באמת, בכדי להתקדם עלינו לנתק את כבלי העבדות וההרגל.
רבי צדוק מסייע לנו בעצה נהדרת: החיפזון.
בדרך זו פותח רבי צדוק מלובלין את ספרו:
"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחיפזון... מפני שבהתחלה, לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם - צריך לשמור את הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם, אולי יוכל'...
יציאת מצרים, מעבדות, חייבת להיות בחפזון. ה'טריק' אותו מציע ר' צדוק הוא צמצום הפער בין התעוררות הלב - הרצון - לבין העשייה. אותו פער מוכר בין ההתלהבות מהבגד מול המראה, לבין ההחלטה לקנות, ('אבל אם איזה בגד זה יתאים? ואולי יחשבו שזה יקר מדי? חוצמיזה - לשבת או ליום חול?).
משל למה הדבר דומה? לאותה קפיצה מסורתית (מסוכנת ומיותרת...) במפל ה'יהודיה'. ככל שיאריך הזמן בין העמידה בקצה הצוק לבין הקפיצה - כך הסיכוי שנצליח לקפוץ קטן. הספקות מסובבים ומסובבים, הולכים ומתגברים, ממש כמו בחנות, שככל שזמן ההתלבטות על הבגד מתארך - הסיכוי להכריע קטן.
רבי צדוק מציע 'לזנק'. בחפזון. כמובן אין כאן הליכה טפשית אחרי כל רגש שמתעורר, אלא מייד לאחר הבחירה, לתפוס את ההחלטה באותו הרגע. הכניסה לעבודת ה', שמתאר רבי צדוק, מוכרת לנו מהתעוררויות שקורות לנו לעיתים: מול הכותל, בשמיעת שיר מרגש, בחתונה של חבר קרוב או חלילה בהלוויה, ואפילו לפעמים בתפילת מנחה בצהרי יום שגרתי - אז עלינו לתפוס את הרגע ולזנק פנימה. לא לתת לו להתפספס. ממש כמו אותה הדיאטה, שרק אם נתחיל אותה עכשיו, ברגע ההתעוררות - אז היא תתחיל. 'מחר' - לעולם לא יגיע. שכן מלמד אותנו ר' צדוק, שהמחר הוא ממלכת ההרגל, העבדות, ו'העכשיו' הוא ממלכת הרצון. ולאחר הזינוק למים, ישאר מספיק זמן לבניית הדברים, לעכל את ההחלטה והשינוי, כפי שמסיים ר' צדוק את דבריו: 'ואחר כך, ישוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות'.