הקדמה
הזכרנו בעבר שהשפת אמת בוחר להציג בפני חסידיו אמירות פשוטות וברורות, כדי שיוכלו לאמץ אותם אל ליבם בקלות. עולם החסידות בכלל ראה את עצמו, בדרך כלל, כפתוח לכל איש אשר ירצה בכך, ולכן גם המסרים שנשמעו מפי האדמו"ר היו מותאמים להבנה לכל אוזן.
אחת מהשאלות בפניהם ניצב כל עובד ה נוגעת לעובדה שבעולם ההלכה ועבודת ה ישנם דרגות שונות, ולעיתים על האדם להכריע בין ערכים שונים ובין עקרונות סותרים.
בעיון השבוע נדון בכך ביחס לשני תחומים בעולמנו כעובדי ה - המצוות שבין האדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו.
מתן תורה ופרשת משפטים
ישנו פער מעניין (וכבר חז"ל עמדו עליו) בין פרשת יתרו לפרשת משפטים. בפרשת יתרו עם ישראל מתכונן לקראת אירוע מרגש ונפלא, לקראת יום מיוחד ונאצל שבו ישמעו את ה מדבר אליהם בעשרת הדברות. אותן הדיברות מהוות אבני יסוד ותשתית לתורה כולה. במעבר חד מגיעה פרשת משפטים, אשר מכילה בתוכה עשרות מצוות והלכות המסתעפים לפרטי דקדוקים וסעיפים.
על היחס בין הדברים כבר עמדו חז"ל, ורש"י מביא את הדברים בתחילת הפרשה:
"ואלה המשפטים: ואלה, מוסיף על הראשונים - מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
ברובד הפשוט של המדרש נראה לומר שהפער אותו הזכרנו בא לידי פתרון בדברי חז"ל. הזיקה הנפשית שלנו כלפי פרטי ההלכות שבפרשת משפטים חייבת להיות באותה עוצמה כמו שהייתה בחוויה של קבלת הדיברות במעמד הר סיני.
הסברו של השפת אמת
השפת אמת מאיר לנו מסר נוסף מדברי חז"ל, ברובד עמוק יותר:
"העניין דיש מצוות שבין אדם למקום ברוך הוא, והוא עשרת הדברות, ויש בין אדם לחבירו והוא המשפטים. והם בחינת דרך ארץ... והוא בחינת תורה שבעל פה, ושניהם מה יתברך. כמו שכתוב: ה עוז לעמו יתן - הוא התורה, יברך את עמו בשלום - הם המשפטים (שמות רבה כ"ז, ד)... כי הגם שניתנו (המשפטים) ביד החכמים, עם כל זה מתנת א-לקים הוא, ומסרה לבני ישראל, כמו שכתוב תשים לפניהם " (תרמ"ב, "ואלה").
השפת אמת רואה בדברי חז"ל את ההדרכה ליחס הנכון שבין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחבירו. עשרת הדיברות מציינות את הדברים שבין אדם למקום (למרות שהשפת אמת יודע שיש בין עשרת הדיברות גם מצוות שבין אדם לחבירו, הוא מציין אותן כמצוות שבין אדם למקום, וזאת מהסיבה שהן נאמרו מפי ה באופן ישיר לבני ישראל) והמשפטים מייצגים את המצוות שבין אדם לחבירו. השפת אמת אומר שפרשת משפטים היא "בחינת" תורה שבעל פה למרות שהיא חלק מתורה שבכתב מסיבה ברורה: התנהלות משפטית בנויה ומבוססת על נהלים שקובעים לעצמם חברות ומדינות לפי הצורך והיכולת. התורה רק נותנת את העקרונות הבסיסיים לקיומה של מערכת משפט תקינה ואת הגיבוי והסמכות לבתי הדין. כאשר מגיעה שאלה משפטית בפני בית הדין, אין די בכלים המשפטיים של התורה שבכתב, אלא עליהם להבין וליישם לפי הצורך כללים ועקרונות משפטיים אשר מתפתחים עם הדורות.
הכל מה
בעקבות החלוקה הברורה שבין דברים שנאמרו בפירוש מפי הקב"ה לבין דברים שנתונים בסמכותם של החכמים והדיינים שבכל דור ודור, ישנה סכנה שהמחויבות של האדם לדברים לא תהיה זהה. אדם עלול להתאמץ יותר כדי להקפיד ולשמור על המצוות האלקיות, ויראה בדרגה נמוכה יותר את המצוות והמשפטים שקשורים לעולם ה"דרך ארץ".
כנגד תפיסה זו באים חז"ל ואומרים לנו ש"שניהם מה יתברך". גם עולם המשפט והמצוות שבין אדם לחבירו הוא יצירה אלוקית, והעובדה שיש כוח וסמכות לבתי הדינים לשפוט ולפסוק לפי שיקול דעתם היא "מתנת אלקים", ואין בכך כדי לגרוע מאלוקיותו של עולם זה.
המסקנה הנובעת מהשוואה זו באה ליצור יחס של מחויבות לבנייה המוסרית החברתית של כל אחד ואחד כלפי אותם ערכים, כשם שהדברים ברורים לגבי מצוות שבין אדם למקום.
השפעת הדרך ארץ על התורה
השפת אמת לא מסתפק בעצם ההשוואה הערכית ומוסיף לכך רובד נוסף:
"ויש בחינת דרך ארץ שקדמה לתורה, כי כפי טהרת הגוף ושלימות המידות זוכין לתורה. אחר כך התורה נותנת שלימות אמיתיות, וזוכין אחר כך למעלה יתירה בתורה, ואחר כך לשלמות ביותר".
את המשפט "דרך ארץ שקדמה לתורה" אנו מבינים בדרך כלל כקביעה כרונולוגית - צריך קודם ללמוד דרך ארץ ורק לאחר מכן יש לעסוק בתורה. השפת אמת מסביר שיש קשר עמוק ומהותי יותר בין דרך ארץ לבין התורה: ככל שהאדם יפנים יותר ויבין יותר את הדרך ארץ, כך הוא יבין יותר ויפנים יותר את התורה. יש פה מעין תמונת ראי - כפי שלמותו הארצית של האדם, בתיקון החברה בה הוא נמצא ובשלמות ההתנהגותית האישית שלו, כך הוא יזכה לשלמות רוחנית. זאת, כיון שהדרך ארץ משפיעה על האדם ועל התורה שהוא לומד ומשנה אותם.
בדברים אלו מסביר השפת אמת מדרש חז"ל (שמות רבה ל, ג) נוסף, המדבר על כך שהמיקום של מתן תורה הוא באמצע בין שתי פרשיות של דינים (לפני - מרה, ולאחרי - פרשת משפטים): אי אפשר לנתק את עולם הרוח מעולם הגשמי של דינים הבאים לנהל חברה בצורה תקינה ובריאה ולתקן את ההתנהגות האישית של האדם.
בהקשר זה אצטט מדבריו של הרב עמיטל:
"החשיבות שראו חז"ל בהתנהגות בדרך ארץ עומדת בניגוד לתופעה רווחת, שבה יש אנשים המקפידים על דקדוקי הלכות או מידות חסידות אולם אינם נזהרים במענטשלכקייט (בתרגום חופשי מאידיש - להיות בן אדם). יתירה מזאת, לעתים דווקא ההקפדה על חומרות יתרות גורמת לפגיעה בדרך ארץ". (והארץ נתן לבני אדם, עמ 103)
הדרכות מוסריות
כפי שאמרנו בתחילת דברינו, השפת אמת רוצה לתת הדרכה מעשית לחסידיו, ולכן הוא אינו מסתפק בהסבר תיאורטי, אלא נותן גם דירוג בתוך המצוות שבין אדם לחבירו:
"לכן הקדים מצות עבד עברי, שביותר יש ליזהר שלא לעשות עוול לחבירו בשיעבוד גופו מהפסד ממונו".
השפת אמת מבהיר לנו כי יש חשיבות רבה יותר לנושאים שבגוף ובנפש (התעללות גופנית ונפשית, בושה, זלזול, ציניות וכדומה) מאשר להפסד ממונו של הזולת.