פתיחה
בשבוע זה ממש בו אנו מצויים כעת, אנו נמצאים בין פרשת שלח אותה קראנו בשבוע שעבר, בה תואר חטא המרגלים, לבין פרשת קרח אותה נקרא בשבוע הבא ובה מתואר חטאו של קרח.
פרשית קרח מיוחדת בכך שלא מתואר מתי בדיוק היא התרחשה, להבדיל מפרשית המרגלים למשל, אותה אנו יודעים לתארך בדיוק לשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים (שהרי לאחר שנה זו קיבלו בני ישראל עונש לשלושים ושמונה שנים הבאות), הרי שפרשית קרח אין אנו יודעים את זמנה.
בין המרגלים לקרח
הפרשנים השונים ניסו למצוא מתי ארעה פרשיה זו. בין השאר, אחד הכלים המרכזיים שעמדו לימינם היה סמיכות הפרשיות שבין המרגלים לקרח, כך למשל הרמב"ן, אותו מצטט ר' לוי יצחק בתחילת דבריו בפרשתנו:
"ויקח קרח בן יצהר בן עמרם בן לוי ודתן ועמירם וכו'. הנה הרמב"ן הקדוש כתב מחמת שהמרגלים ידעו שזה הדור לא יכנסו לארץ ישראל, מחמת זה נתקלקל קצת האהבה אשר היה לישראל אל משה וזה גרם שחלקו והרהרו אחר משה ולכך נסמכו הפרשיות עד כאן תוכן דבריו".
מעבר לסמכיות הפרשיות הכרונלוגית, הרמב"ן מצביע גם על קשר של סיבה ותוצאה בין חטא המרגלים לבין חטאו של קרח. מאחר שבעטים של המרגלים נגזר על עם ישראל שלא יכנסו לארץ, ממילא החל הקשר בין עם ישראל למשה להחלש, שכן משה מסמל יותר מכל את המסע ממצרים לארץ ישראל. ייתכן שבעם ישראל כבר עוברת השמועה שיאלצו לבלות במדבר יותר זמן ממה שחשבו בתחילה, ליחשושים מתחילים להלחש במחנה כאש בשדה קוצים, רינונים על משה...
הד אפשרי לאמירה זו של ר' לוי יצחק ניתן לראות בפסוקים:
"המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש[1] להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם..." (במדבר ט"ז, יג-יד).
המתלוננים עומדים כאן על הנקודה שמשה לא מביא אותם לארץ, דבר זה כמובן הוא העונש בעקבות חטא המרגלים, ייתכן שזהו השורש שבעטיו מתחילה כל ההתנהלות של קרח ועדתו הקוראת תיגר על מנהיגותו של משה.
בין דור המדבר לדור הכניסה לארץ
ר' לוי יצחק מנסה לעמוד ולהעמיק בזיקה זו שיוצר הרמב"ן בין חטא המרגלים לבין חטאו של קרח. וזאתהוא עושה בעזרת ההבחנה בין דור המדבר לדור שנכנסו לארץ.
ואלו הם דבריו:
"הענין, כי הנה הענין היה דור המדבר ודור שנכנסו לארץ ישראל.
והנה דור המדבר, הלשון מדבר הוא דיבור שפעלו הכל בדיבור, כי יש צדיקים אשר הם פועלים הכל בדיבור ואין צריכין לשום עשיה.
ודור שנכנסו לארץ ישראל, מרומז על העשיה שהיו צריכין לעשות איזה פעולה".
להבנת דבריו של ר' לוי יצחק נקדים ונאמר, שגדולי החסידות הדגישו - כל אחד בדרכו שלו - את שלושת השלבים השונים הקיימים בתהליך הפעולה של האדם. שלושת השלבים הם מחשבה, דיבור ומעשה. כמובן שאנו יכולים לצייר לפנינו היאך הרעיון הולך ומתגבש לאיטו במחשבה הנמצאת בראשנו, לאחר מכן אותו רעיון יורד ומתגלגל אל הדיבור בו אנו מביעים את רצוננו לפעול את אותו רעיון, ובסופו של תהליך אנו פועלים בעולם המעשה וכך הרעיון נולד באופן מלא מהמחשבה ועד למעשה.
כעת נפנה לביאור דבריו של ר' לוי יצחק.
שני דגמים של דורות יש לפנינו. דור המדבר מחד, ודור שנכנסו לארץ.
את דור המדבר דורש ר' לוי יצחק בהקשרי הדיבור, אגב כך משווה ר' לוי יצחק את דור המדבר לצדיקים שפועלים הכל בדיבור ואינם צריכים לעשיה ממשית. לעומת זאת, בדור שנכנס לארץ ישראל ישנה כבר התקדמות למדרגת המעשה. הדברים ברורים כשמש לכל מי שמכיר את ספר יהושע, ואף ר' לוי יצחק מזכיר זאת בדבריו:
"ולכך יהושע כאשר נלחם עם ל"א המלכים היה צריך לעשות איזה מעשה עם הכידון והאורב, אבל משה שהיה בדור המדבר לא היה צריך לעשות שום פעולה, רק פעל הכל בדיבור...".
אחד הקוים המאפיינים את ספר יהושע באופן ברור ומובהק הוא המעבר מנס לטבע, מדור מדבר שהוא כולו נס החל בעשרת המכות, קריעת ים סוף, המן שמגיע מדי בוקר, בארה של מרים, ענני הכבוד ועוד, אל מול המלחמות של יהושע שאמנם חלקם ניסיות (יריחו למשל) אך חלקם גם עשייה אנושית כמעט לחלוטין בה הקב"ה עובר לפעול מאחורי הקלעים.
ברם, ר' לוי יצחק מבהיר שהחלוקה היא לא מוחלטת:
"והנה תורת משה הוא כנגד הדיבור שפעל הכל אצל השם יתברך עם הדיבור, אבל יש לה התלבשות על ידי המדות גם בעולם העשיה כמאמר הכתוב אני ראשון ואני אחרון".
ולאחר שהסביר זאת, הוא עובר לעסוק בחטאו של קרח.
חטאו של קרח
"והנה קרח כשראה שאותו הדור לא יכנסו לארץ ישראל לא היה מאמין בזה שתורת משה יש לה התלבשות גם בעולם העשיה".
קרח, על פי דברים אלו, הבין שדור המדבר יש לו עניין והתעסקות רק בעולם הדיבור, אין הוא שייך לעולם העשיה. מאוד ייתכן שקרח חשב שעולם הדיבור גדול ועליון הוא ואף נעלה על עולם העשיה, ועל כן, לדור צדיק כמו דור המדבר יש לעסוק אך ורק בעולם הדיבור, בעולם בו אפשר לתקן ולפעול אפילו בלי להגיע לעשייה בידיים. העובדה שדורו של קרח לא עתיד להכנס לארץ ממילא רק סייעה לקרח בחשיבתו זו, שהרי רק בארץ ישראל העשיה שייכת, ואילו במדבר - במקום מחוץ לארץ ישראל - יש לשקוע בדברים בלבד.
"וזה שפרע לו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה ותפתח הארץ את פיה, הארץ הוא עולם העשיה להראות שגם בעולם העשיה יש לה התלבשות תורת משה... שקרח לא היה מאמין רק בעולם הדיבור... ולא היה מאמין שגם בעולם העשיה יש התלבשות אבל באמת שגם בעולם עשיה יש התלבשות כמאמר הכתוב אני ראשון ואני אחרון".
מסביר ר' לוי יצחק שבעצם עונשו של קרח יש בו מן המדה כנגד מדה, הארץ, דווקא הארץ המזוהה יותר מכל עם עולם העשיה דווקא היא פתחה את פיה ואגרה לתוכה את קרח ועדתו שלא האמינו בעולם העשיה.
לכבוד הקיץ שהגיע (ולכבוד החופש הגדול)
בראיה כלל היסטורית, ניתן לראות בבירור תהליך שכל עוד עם ישראל מצוי בגלותו בקרב העמים, עולם העשיה לא תופס מקום נרחב בחייו. היו שפירשו כך את מאמר הגמרא בברכות "מיום שחרב ביהמ"ק אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". כיום, שעם ישראל שוכן על ארצו המובטחת, הרי שעדים אנו להתגברות העשיה היהודית והישראלית.
בין אם המדובר בכלים הרשמיים והפורמלים של ממשלה, בניה, ושאר עיסוקים הנדרשים על מנת לכונן ולקיים את המדינה, ובין אם בנקודה נוספת עליה נרצה להאיר זרקור מיוחד.
ימי החופש הבאים עלינו לטובה, יכולים להזמין אותנו לאינספור הזמנות, בין אם לנוח, בין אם לטייל, בין אם להיות קצת עם החבר'ה וכל אחד כיד הדימיון הטובה עליו. אבל, אפשר גם לגשת לחופש בשאלה 'איך אני נותן מעצמי הכי הרבה שאני יכול - יותר מאשר במשך השנה שבה יש לימודים ושאר מרעין בישין' (אולי זו שאלה ארוכה מעט, אבל זו שאלה טובה)
בקיץ שעבר, בנסיבות כואבות, עסקו רבים מאיתנו בעשייה מלאה שגבתה לילות וימים. כיום, כמעט שנה אחרי, האם אנו עדיין מוכנים להשקיע עשייה באותה רמה ואיטנסיביות, לאו דווקא באותם תחומים, גם להתנדב בעמותות החסד למיניהם, גם לפקוח את העיניים ולראות עד כמה הארץ צמאה למתנדבים בכל תחום שהוא, גם זה יכול להביא אותנו למקום שבו אנו נותנים מעצמנו.
שנזכה שיהיה חופש גדול. באמת.
[1] נשים לב, שהמתלוננים מזכירים פעמיים בדבריהם 'ארץ זבת חלב ודבש' ובפעם הראשונה הם מכנים כך את ארץ מצרים! במקום לקרוא לארץ המובטחת הארץ בה נמצא המקום אשר יבחר ה' בארץ זבת חלב ודבש, קוראים הם כך דווקא לארץ אותה עזבו, ארץ שנאסר עלינו לעשות כמעשיה.