יהודה ויוסף
לאחר המתח הרב, שאיתו סיימנו את פרשת מקץ, עומדים אנו בתחילת פרשת ויגש מול העימות המרתק והמרגש שבין יהודה ויוסף. חז"ל במדרשים רבים הבינו את העוצמה שטמונה במפגש הכל כך טעון הזה, ונתנו לו משמעויות רבות הנוגעות לשאלות היסטוריות ולאומיות. יוסף ויהודה מסמלים במהותם יסודות משמעותיים מאד מעבר לישותם הפרטית, כך למשל הם המייצגים את העימות הסמוי שבין לאה לרחל, הם גם המייצגים את סוגי המלכות השונים, כי כל אחד מהם נוגע במלכות בצורה מסויימת (יוסף הוא המשנה למלך מצרים, ואף המלך הראשון של עם ישראל - שאול, יצא מזרעו, ואילו יהודה הוא אבי המלכות, אשר ממנו נולדה שושלת דוד). לא נצליח לגעת בעיון זה בכל המשמעויות הרוחניות שיש למפגש בין יוסף ליהודה ולרמזים וליסודות העולים ממנו ביחס להיסטוריה של עם ישראל כולו. ננסה רק להציג מספר עקרונות יסוד, כפי שעולים מתורותיו של השפת אמת, ביחס לדמותם של שני האחים ולמשמעויות שהמפגש ביניהם רומז לנו. (בעיון לפרשת וישב, עסקנו בהרחבה בניתוח דמותו של יוסף הצדיק ובעיון לפרשת ויחי [שפורסם בשנה שעברה], עסקנו בניתוח דמותו של יהודה. למרות כל זאת בעיון זה נצעד בכיוונים שאינם דומים בהכרח לעיונים הנ"ל).
הזכרנו כבר בעבר שיוסף המכונה בקבלה בתואר "צדיק", הוא זה שמצליח לחיות בתוך ארץ מצרים, עם כל הגורמים השליליים והטמאים שבה, ואף על פי כן לשמור על רמתו הטהורה והקדושה. היכולת שלו לעמוד בניסיונות רבים, ולהצליח לזכור את ה בכל אשר הוא עושה, מהווים דגם לחיבור של המציאות הטמאה ביותר עם הקודש. יוסף מצליח למצוא את הקדושה שבכל דבר, גם אם היא עטופה במחיצות ובקליפות רבים. לעומת זאת, על יהודה אנחנו קוראים בפרשתנו, שיעקב שולח אותו לפניו לגושן כדי להקים את בית המדרש של המשפחה. יהודה הוא הקודש, כדברי דוד (תהלים קי"ד): "היתה יהודה לקדשו". הרמז לכך ביהודה, נעוץ בשמו הכולל את אותיות שם השם (על פשר השם יהודה עמדנו בעיון לפרשת ויחי).
החורש והקוצר
על היחס בין שתי הדמויות הללו עומד השפת אמת בתורה הבאה:
"בי אדוני - יש לפרש על פי המדרש, חורש זה יהודה, וקוצר זה יוסף. כי יוסף הוא למעלה מבחינת יהודה. ויהודה (הוא) המכין כמו החורש, ואחר כך בעת הגמר נתעלה לבחינת יוסף, לכן הוא הקוצר... ויהודה הוא מדריגה התחתונה" (תרמ"ג "בי").
על הפסוק בעמוס (פרק ט): "הנה ימים באים נאם ה ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס", אומר המדרש ש"חורש" זה רמז ליהודה, ו"קוצר" זה רמז ליוסף. מסביר השפת אמת שהיחס בין פעולת החרישה לפעולת הקצירה הוא בכך שפעולת החרישה מהווה הכנה לפעולת הקצירה. יהודה נמצא במדרגתו מתחת למדרגת יוסף, כי הוא רק האמצעי והדרך כדי להגיע למדרגה של יוסף.
המדרגה האידיאלית היא מדרגת יוסף הצדיק - מדרגה בה האדם מצליח לחבר את כל המציאות כולה אל הקדושה. זוהי מדרגה שקשה מאד להגיע אליה, וכדי לעשות זאת על האדם לבצע פעולת "חריש", כלומר לחפור היטב היטב בתוככי ליבו ובתוככי המציאות, כדי למצוא דרך לזריעה ולגידול נכונים. זוהי עבודה קשה הדורשת יגיע כפים ותפילות רבות. רק לאחר שהאדם הולך בדרכו של יהודה, מתחבר לקודש בצורה הטהורה ביותר, סופג ויונק את העולם של בית המדרש, רק אז הוא יכול לצאת ממנו ולקצור את הפירות שגידל. רק אז הוא יכול לחבר את הקדושה שספג עם המציאות הכללית שבעולם.
וכך אכן מבין השפת אמת, בסוף התורה, את דבריו של יהודה ליוסף:
ויהודה אמר: בי אדוני - אף על פי שאתה אדון לי, כל האדנות תלוי בי - בכח החרישה והעבודה שלי" (שם).
כאשר יהודה ניגש ליוסף ופונה אליו בתואר "בי אדוני",הוא בעצם רומז לו, שאמנם מדרגתו של יוסף גבוהה יותר, הוא אמנם ה"אדון", אך אותה אדנות תלויה ביהודה ("בי"), שאלמלא החרישה והעבודה שלו, לא ניתן להגיע לתוצר הסופי של בחינת יוסף.
ההבל והדיבור
בתחילת התורה, השפת אמת תיאר את היחס שבין יהודה ליוסף כיחס שבין ההכנה לתכלית. בהמשך דבריו היחס המתואר הוא יחס של כלל ופרט. בין כך ובין כך, מוביל אותנו השפת אמת להבנה שיש זיקה חזקה והכרחית בין דמותם של שני האחים:
"והכל היה סדר אחד בחינת התפשטות כח האבות על ידי השבטים ומשם יפרד לכל העולמות. ויוסף הוא כלל האבות, ויהודה כלל התולדות. וקול הוא בחינת יעקב ויוסף - הבל, ויהודה - הדיבור. ובעוד שלא היה נתקן כתיב: ולא יכלו דברו לשלום, פירוש לצורך השלימות שצריך לעשות בעולם" (שם).
היסודות הרוחניים שקיימים בעם ישראל, היו טמונים כבר בכוחם של אבות האומה. הם אלו שדרך זרעם העבירו את תכונות הקדושה המיוחדות כל כך, עד לכל אחד מעם ישראל. המעבר של היסודות הללו נעשה דרך השבטים, כאשר גם פה בא לידי ביטוי ההבדל שבין יוסף ליהודה.
במעבר שבין שלושת האבות אל עם ישראל כולו, מהווים יוסף ויהודה את הצינורות המרכזיים להעברת הרעיון הישראלי. יוסף הוא הביטוי הסופי לאבות ויהודה הוא הביטי לתולדות (ואכן מעמדו של יוסף בהיררכיה ההיסטורית של עם ישראל, מורכב, שכן הוא אמנם בנו של יעקב ואח לשאר שבטי ישראל, אך בפועל מי שנחשבים כשבטי ישראל לדורות הם שני בניו, כך שהוא מהווה במובן מסוים אב נוסף).
יוסף, אם כן, הוא הכלל, ויהודה הוא תחילת היישום בפרטים. השפת אמת מבטא את הרעיון הזה מנקודת מבט נוספת הקשורה לדיבור. יעקב אבינו הוא הבחינה של הקול, כדברי יצחק: "הקול קול יעקב". אך בקול יש שני חלקים שיוצרים את התוצר הסופי. ישנו הבל הפה, המהווה את בחינת יוסף, ויש את הדיבור, המהווה את בחינת יהודה. גם פה יש ביטוי לכלל שביוסף, ולפרטים שביהודה. יהודה הוא זה שיכול לממש בפועל את התכונה האידיאלית של יוסף. תכונת הצדיקות שמתגלה ביוסף, צריכה כלי קיבול שיקלוט אותה, והכלי הזה הוא יהודה (זוהי בחינת ספירת מלכות הקשורה ליהודה אך אכמ"ל).
בסתר ובגלוי
המדרש מאבחן את ההבדל שבין יוסף ליהודה כך:
"אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר - הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא - נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא".
גם השפת אמת נוגע בהבדל הזה בהקשרים שונים:
"ומה שיוסף לא קרא קריאת שמע (בפגישתו עם יעקב), כי זה בחינת יוסף שיכול להצניע עצמו שלא יהיה ניכר על פניו את מהותו. וזה מרוויח האדם על ידי ניסיון מרחוק שמחזק עצמו, על ידי זה מרוויח שיכול להיות טוב בדרך ההסתר גם כן" (תרל"ד "יעקב").
"...לכן ירידת יוסף במצרים היה בהסתר, ובחינת יהודה היה בהתגלות שמשם תצא הוראה, והוא הדרך שיכולים הרבים ליהנות ממנו, אבל בחינת יוסף יש שייכות רק ליחידים" (תרמ"ה "במדרש").
מהותו של יוסף היא קידוש שם שמים בסתר. יוסף עובד את ה בפנימיות, מתוך יראת שמים גדולה, בצדיקות שנעשית הרחק מעיני הרבים מתוך עוצמות נפש גדולות. אולי משום כך הוא לא מפחד לצאת ולהתמודד עם הגויים.
יהודה, לעומת זאת עובד את ה באופן גלוי, וממילא קשה להסתיר את ההבדל שבין ישראל לעמים, והדבר מקשה על ההתמודדות. בדרכו של יהודה, שם שמים ניכר ומפורסם, ועל כן דרכו שייכת יותר לרבים.
על פי דברינו עד כה ניתן להעמיק בדברי חז"ל הללו ולומר, שההסתר בפועלו של צדיק, משתלב היטב עם הצדיקות שלו. מהותו של יוסף הצדיק היא כזו, שמקיימת את העולם. הוא הצד המקושר למקור הא-לוקי העליון והוא ממשיך את השפע לעולם. לעומת זאת, יהודה הוא הבחינה של ביטוי הצדיקות בפועל, הנהגת העולם, מלוכה. המלך מתאם בין כל הכוחות שנמצאים ומנהל את העולם בפועל. כשאין איחוד בין הכוחות האלה בעולם, העולם אינו מתוקן, חסר לו הקשר אל מקורו ויש בו משברים, נפילות וקלקולים רוחניים וגשמיים. כשיש חיבור בין העולם אל שורשו הוא מקבל שפע של ברכה, קיום, פרנסה, אושר ושלמות. החיבור הזה אכן נעשה בפגישה שבין יהודה ליוסף: "ויגש אליו יהודה".
ה אחד ושמו אחד
בתורה אחרת, סביב העיסוק באותו נושא, נוגע השפת אמת בנקודה נוספת. כדי להבין את דבריו, נצטט את הגמרא בפסחים (נ.), על דברי הנביא שלעתיד לבוא יהיה ה אחד ושמו אחד:
"אטו האידנא לאו שמו אחד הוא?! (האם בזמנינו אין שמו אחד?!). אמר רב נחמן בר יצחק: לאו כעולם הזה עולם הבא - העולם הזה נכתב ב-י ה (שם הוי"ה) ונקרא בא ד (שם אדנות), אבל לעולם הבא כולו אחד - נקרא ב-י ה, ונכתב בי ה ".
הגמרא מדברת על המציאות החסרה שאנו חיים בה בעולם הזה. השינוי בין שם השם הנכתב לנקרא, בא לבטא את הפער שקיים בין מציאות ה המלאה והמושלמת - "מלא כל הארץ כבודו" לבין חוסר היכולת שלנו לקלוט אותה במלואה. הפער הזה יוצר פירודים בעולם המתבטאים בין השאר בהבחנות שבין קודש לחול. ואכן, במקום הקדושה האולטימטיבי - בבית המקדש, אומרים חז"ל, ששם קוראים את שם הוי"ה בשלמותו. כלומר, בית המקדש מהווה את תמצית הקדושה האידיאלית ביותר, ללא פירודים והסתרות. תפקיד עם ישראל בעולם, הוא לגלות את מלכות ה, כלומר להרחיב את הגילוי הא-לוקי שבמציאות. גם פה טמון הבדל בין יהודה ליוסף:
"כי הנה מחלוקת ב המלכים (=יוסף ויהודה), היה רק לשם שמים, שיוסף שם לו דרך לגלות כבוד מלכותו יתברך בעולם, וכמו כן יהודה... ויהודה (הוא) המכין למטה בכח החרישה שיוכל אחר כך לירד השפע מן השמים, ובכח יוסף נגמר(ת) הפעולה ונקרא קוצר" (תרנ"ב "במדרש").
יהודה כאמור הוא איש של קודש, והוא מנסה כל הזמן לקדש שם שמיים. יהודה הוא החורש, הוא זה שעובד ב"פנימיות השדה", ומכין את הקרקע לקבלת מלכות ה בעולם. יוסף הוא הקוצר, הוא זה שבכוחו מגיעה הפעולה לסיומה, הוא זה שבסופו של דבר זוכה לראות את החיבור שבין מלכות ה לבין המציאות, הוא זה שמצליח לחבר בין הקודש לבין החול.
ביום ההוא
אבל לעתיד לבוא הדברים ישתנו, וכך ממשיך השפת אמת:
"אכן לעתיד, יהיה אחדות מטה כמו למעלה, ואז יהיה יהודה עיקר, כי השכינה תהיה בארץ במהרה בימנו אמן... ולכן לא יצטרכו אלה הגבולים להבדיל בין הקודש לחול כי יהיה שפה אחת בארץ" (שם).
לעתיד לבוא, בעת אשר יהיה ה למלך על כל הארץ, כאשר תתגלה מלכות ה בעולם בשלמותה, ותצליח להאיר במלוא עוזה וכוחה, אז כבר לא תהיה ההפרדה שבין הקודש לחול, ואז ממילא מדריגתו של יהודה תוביל את המציאות, כי כבר לא יהיה צורך בחיבור שבין התחומים.