ספרו של משה
ספר דברים, המכונה גם משנה תורה, מסיים את תקופת הנדודים במדבר, וחותם את חמשת חומשי תורה.
הגמרא במסכת בבא בתרא (יד:) אומרת:
"משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב".
דברי הגמרא סתומים! לכאורה ספרו של משה היא התורה, א"כ מדוע הוצאה פרשת בלעם מתוך התורה, האם היא לא חלק אינטגרלי מתוך חמשת החומשים? ומה הקשר שבין איוב למשה?
רבי לוי יצחק בדרשותיו בדברים מתמודד עם היחס שבין חומש דברים לשאר החומשים, ומבאר לנו מהי מטרת סיפורי האבות השונים המובאים בתורה.
מעשה אבות סימן לבנים
כלל יסד לנו החתם סופר בדרשותיו 'כי מעשה אבות סימן לבנים', דרך סיפורי האבות אנו למדים כיצד יש לפעול בחיים. ההתמודדויות השונות שהיו לאבות מבית ומבחוץ חושפות בפנינו את מידותיהם הטובות, וכיצד בעזרת אותם מידות ניתן לתקן עולם. רבי לוי יצחק בדרשותיו מבין גם הוא שזוהי מטרת התורה בהבאתה את הסיפורים הנ"ל:
"הכלל התורה הקדושה יש בה פנימיות סודות נעלמו ומה שנאמר התורה בסיפורי מעשיות מעשה אברהם, מעשה יצחק, מעשה יעקב עם לבן, מעשה אמהות, מעשה בלעם ואתון שלו, באמת יש בהם סודות נעלמות פנימיות, רק שמגוף התורה שמבואר במעשה ג"כ ילמדו ממנה מדות טובות דהיינו מעשה אברהם ללמוד לעשות חסד מאברהם, מעשה יעקב להראות צדקתו של יעקב, מעשה האמהות להראות וללמוד צדקת האמהות, צדקת רהל אשר עדיין זה הזכות קיים לנו שהכניסה צרתה וכו' כמבואר ברז"ל שעל זה נאמר קול ברמה וכו' רחל וכו', ונמצא נכתבו המעשים כדי ללמוד גם מהמעשה המדה התלויה בה, וכן כתיב מעשה בלעם ואתון שלו כדי להראות מעשה מגונה של אותו הרשע להרחיק מן מעשיו כמאחז"ל (אבות פ"ה מ"ט) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו כו', דהיינו לקרב עצמו למדת אברהם ולרחק עצמו ממדת בלעם הרשע. נמצא זה שהתורה נאמר בסיפורי מעשי' כדי שגם מן המעשה נלמד המדה, אבל באמת ישנו בה סודות נעלמות עד אין סוף וכן אפילו שאר התורה שנאמרה בה המצות בפירוש יש בה סודות נעלמות, וזהו כל דבר שהיה בכלל, דהיינו התורה שהוא הכלל מן העולמות, ויצא מן הכלל - להכתב בסיפור מעשה - ללמד, דהיינו ללמוד גם מן המעשה עצמה המדה המבואר בה".
מתוך הסתכלות פנימית ובחינה מדוקדקת של מעשה האבות ניתן ללמוד מידה טובה אותה דורשת התורה מהאדם. א"כ מדוע בחרה התורה בדרך כה עקיפה להביא בפנינו את אותן מידות, אקסיומות שבהם האדם צריך לדבוק? מסביר רבי לוי יצחק בהמשך דבריו:
"וזה לא ללמד על עצמו יצא כו' (ריש תו"כ) כלומר לא בהתורה אשר נכתבה בסיפור כו' יש בה סודות כו', אלא גם בהתורה אשר מבואר המצות בה באר היטב יש בה סודות כו', וזהו אלא ללמד על הכלל כולו יצא, וזה מבואר קצת בזוה"ק ובאמת במשנה תורה לא נכתבה בסיפור מעשה, רק מבואר בה במצות היטב מדות השם ודרכי השם ותוכחה לישראל להסיר מדרך הרע ולדבק בדרך הטוב בדרך ה', ולמה זה? כי דור שהיו במצרים והיו משוקעים בטומאת מצרים ועל ידי זה הכעיסו לפניו יתברך כנאמר ברבותינו ז"ל ועיין ברש"י בערבה מול סוף בין פארן כו' ודי זהב כו' ע"ש. ונמצא עי"ז הוצרך להלביש התורה בסיפורי מעשיות כנזכר לעיל".
הדור שמקבל את התורה הוא דור ששקוע בטומאה. בניתוק לא שייך להביא בפניו תורה פילוסופית וגבוהה. סיפורי האבות הם הדרך הפשוטה בה ניתן לקרב את העם לרעיון הגדול של תורה. מעשיה פשוטה מתרגמת רעיון גדול למישור המעשי של החיים.
מבנהו של ספר דברים
בספר דברים כמעט ושאנו לא מוצאים סיפורים. עיקרו של הספר הוא חזרה והוספה על המצוות השונות שהוזכרו במהלך ארבעת החומשים הקודמים, והסיפורים שמוזכרים בו הם בעצם קודים להתרחשויות שאירעו במהלך תקופת המדבר. הספר מכיל את נאומי הפרידה של משה ואת בקשותיו לעתיד. בין חומש בראשית לחומש במדבר ארע דבר גדול לבני ישראל. הם הפכו לעם ושוב לא היו מקבץ של אנשים או שבטים. בתהליך זה מתבגר העם וממילא שוב הוא אינו זקוק לסיפורי מעשיות ע"מ להתקדם בעבודה הרוחנית שלו. ספר דברים הוא ספר סיכום שמבליט את תהליך התבגרות שעבר על העם.
משה כתב את ספרו
ע"פ הסברו של רבי לוי יצחק ניתן להבין את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא. משה כתב את ספרו - הכוונה היא לספר משנה תורה, חומש דברים בו מובאים נאומי הפרידה של משה ומסוכמת תקופת המדבר, הוא הספר של משה. חיזוק לקריאה זו ניתן למצוא בדברי הריטב"א :
"והא דאמרינן במשה שכתב ספרו ופרשת בלעם נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה דההיא הקב"ה כתבה כשאר התורה אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והיתה מצויה להם".
פרשת בלעם, מסביר הריטב"א, היא בעצם ספר נוסף שהיה קיים בתקופת התלמוד ונכתב ע"י משה. ספר זה נעלם במהלך הדורות. התורה נכתבה ע"י הקב"ה ומשה הביאה אל העם. בנוסף לתורה הובאה לעם משנה התורה אשר מהווה סיכום וחזרה וגם התחלה חדשה. במשנה תורה אנחנו עוברים מדור שאחוז בסיפורים לדור שאחוז בציווים באמיתות במידות שתורה נדרשת בהם.