פתיחה
בפי כולנו מורגל הפסוק "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". דרשות אין ספור נאמרו ביחס לפסוק זה, שמחברת את כל ישראל, שעושה כל ישראל חברים, ועוד כהנה וכהנה. המשמעות הפשוטה, שממנה לרוב מתעלמים כי לא מכירים את המציאות בשטח, היא שירושלים היא עיר שחולקה בנחלה בין שני שבטים: יהודה ובנימין. עד כדי כך מגיעה החלוקה, שאפילו בבית המקדש יש שטח המוגדר כנחלת יהודה (לשכת הגזית) ויש חלק המוגדר כנחלת בנימין, כמו למשל איזור המזבח. לא נעסוק עכשיו בחלוקת הנחלות, אלא נתמקד במזבח שנפל בחלקו של שבט בנימין, ומדוע זכה בנימין שיבנה המזבח דווקא בחלקו.
מה בין אכילת המזבח לשבט בנימין?
ראשית, עלינו לברר מדוע מקריבים קרבנות. בעל ספר החינוך סובר שע"י המעשים נמשכים הלבבות, ועל בסיס יסוד זה מסביר הרמב"ן שכשהאדם רואה את הבהמה נשחטת לכפרה על חטאו, הוא מבין שהוא בעצם היה צריך להיות נשחט במקומה, וע"י מעשה הקרבן והמעשים הנלווים כסמיכה, וידוי וההקרבה עצמה הוא חוזר בתשובה. ר צדוק (תורה ט"ז) סובר שהסיבה להקרבת הקרבנות שונה:
"הנה המזבח נקרא זאב הטורף שכן קראתו (הגמרא בסוף מסכת סוכה) לוקוס. והוא על שם אכילת הקרבנות של הבהמות כדי לברר כל מיני אכילות של נפש בהמית. ועבור זה נקרא בנימין - זאב יטרף, שעל כן בנוי בחלקו המזבח בבית עולמים".
ר צדוק סובר, שכל מטרת הקרבנות היא לתקן את האכילה הגסה שאוכל האדם, והמזבח, ה"אוכל" את הקרבנות שמקריב האדם, מתקן את שאכל האדם בגלל תאוותנותו. האדם מתקן את עצמו ע"י יצירת אכילה נוספת, קדושה ומרוממת, כאשר הוא מקריב קרבן על המזבח.
אם נכונים הדברים, עלינו להבין מדוע נבנה המזבח דווקא בנחלת בנימין, ולא אצל כל שבט אחר, כמו למשל שבט יהודה הסמוך לו. רש"י מביא את הגמרא במגילה טז:
"ויפול על צווארי בנימין אחיו. כמה צווארין היו לו לבנימין?! אמר רבי אלעזר: בכה (יוסף) על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידין להיחרב, ובנימין בכה על צוואריו - בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד להיחרב"
ר צדוק מוסיף, שלבד מן העצבות על חורבן הבית, חשש יוסף גם מאירוע עתידי אחר. וכך כותב ר צדוק על הפסוק מפרשת מקץ "ויכמרו רחמיו אל אחיו":
"דהיינו, מפני שראה את בנימין אתם בבחינתם על עניין פילגש בגבעה, שחלילה יהיה נחסר שבטו על פגם הברית. אמנם לאחר שנתוועדו השבטים ביחד ונתגלו זה לזה קדושת כל אחד - אז נאמר ויפול על צווארי בנימין אחיו"
ר צדוק אומר, שחוץ מהראייה על חורבני המקדשים, יוסף חשש שמא שבט בנימין יימחה גם בגלל "פגם הברית". מהו אותו "פגם הברית"? ר צדוק ממשיך:
"וידוע שעיקר פגם הברית נמשך מתאוות אכילה כמו שהיה ראשית הקלקול בתאוות אכילה כמו שנאמר: ותרא האישה כי טוב העץ למאכל ומזה נמשך (נגרם) שבא הנחש והטיל בה זוהמה".[1]
ליוסף אין מה לדאוג
איך מתקשרים לנו כל הדברים והמושגים אחד לשני? בפגישתו המרגשת של יוסף עם אחיו, יוסף התרגש ביותר, ע"פ פשט הפסוקים בלבד, מפגישתו עם בנימין. גם בפגישתם הראשונה בעת הארוחה הוא נותן לו חמש מנות, בעת המפגש הוא בוכה יותר על צוואריו מאשר על שאר האחים, וכן הוא נותן לו חמש חליפות של שמלות - פי חמש מכל שאר האחים. בנוסף למובנים הפשוטים שנראים לנו בפסוקים, יוסף, ע"פ הגמרא והמדרשים ראה דבר נוסף, ששבטו של בנימין כנראה ייכחד בגלל מעשה פילגש בגבעה, ולכן נכמר לבו של יוסף בקרבו על אחיו בנימין, כמאמר הפסוקים. ר צדוק אומר לנו, שכל העניין של הפילגש נבע בגלל חטא הברית. נקדים ונאמר, שיוסף חשש לזה, היות וראה את בנימין יחד עם אחיו באותה קבוצה, שנכשלו כבר באותו החטא (ועיין הערה 1 להרחבה).
לאחר שראה יוסף שיש לו יחד עם בנימין מכנה משותף, שכן בנחלתם העתידית ייבנו בתי המקדש - אצל יוסף משכן שילה, ואצל בנימין שני בתי המקדש - הוא "נשם לרווחה" כי הוא הבין שלבנימין יש את היסודות של "מקדש" ושל "מזבח" כמו שנפרט בהמשך, ולכן הוא ידע שצאצאי בנימין אחיו לא ייכחדו במעשה הפילגש, כי היסודות של בנימין הם ממש כמו שלו, של יוסף.
מה הכוונה של יסודות מזבח? ר צדוק ממשיך:
"אמנם כשנתוודעו זה לזה, ראה יוסף שבאמת בנימין אחיו צדיק...ובית המקדש ייבנה בחלקו עם המזבח. וזהו הצוואר הרומז לקדושת האכילה אשר הוא שייכות לקדושת הברית שלו (של יוסף) הרומז על צוואר משכן שילה שיהיה בחלקו. ואז הכירו שניהם את בחינתם שהוא אחד ונתייחדו".
יוסף, כמו שאמרנו, בפגישה הראשונה ביניהם, דואג לעתידו של שבט בנימין, היות והוא מעורב עם אחיו שכבר נפלו בגלל פגם הברית. לאחר שנתוודעו, כלומר כשיוסף גילה להם את זהותו והוסרו ה"מחסומים" שעוצרים כל אדם להזדהות לחלוטין כלפי האחר בגלל סיבות של בושה, כבוד וכו, הוא גילה שלבנימין יש בנחלתו את בתי המקדש, שבהם מקריבים קרבנות, שהמזבח אוכל.
המזבח, כמו שציינו קודם בא לתקן את אותו פגם ברית שיכול להיות ובנימין היה סובל ממנו. ר צדוק גם עומד על משמעות ה"צוואר". כשם שהאכילה הגסה עוברת דרך הצוואר, כך התיקון לאותו חטא עובר גם כן דרך צוואר רוחני בדמותו של המזבח, ואותו המזבח, או יותר נכון הסגולה הזו שהייתה קיימת לבנימין להישמר מליפול לאותו פגם ברית כאחיו הצילה אותו מלחטוא ואת צאצאיו מלהיכחד במעשה פילגש בגבעה.
סוף דבר
בעיונים קודמים (פרשות בראשית, וישב) הרחבנו בהסבר עד היכן מגיע כוחן הרע של המידות הרעות שנכנסו באדם בעקבות חטא עץ הדעת, ומהי השפעתם על מכירת יוסף. לענייננו, עדיין עלינו להבין מדוע מזבח עתידי יכול לשנות את המציאות העכשווית כך שבנימין לא יפול באותו הסיפור כאחיו. הבנו מהדברים של ר צדוק, שיוסף מפסיק לחשוש לאחר שהוא רואה שיש לבנימין את אותם היסודות כמו שלו, דהיינו את ענייני המקדש, והאפשרות העתידית של תיקון מצילה אותו.
נראה לי שיש כאן יסוד חשוב בכל עניין החזרה בתשובה, שגם אם כרגע חוטאים או לחילופין עומדים לחטוא, כל עוד יש את אפשרות התיקון, כל עוד לא כלו כל הקיצין, אין להתייאש מאפשרות החזרה של אותו חוטא, ולנסות ולהשפיע עליו לשוב בתשובה. כאן בנימין לא חטא, אלא בניו. יוסף שחושש להם, מפסיק לחשוש ברגע שהוא רואה שיש להם אפשרות תיקון, שימנע מהם את ההכחדה.
ובנימת ימי חנוכה שעברו אותנו: "כל עוד הנר דולק - אפשר לתקן"!
[1] כדי להבין יותר את משמעות הדברים הנ"ל וכל הקשר לעניין יוסף ואחיו, מומלץ לקרוא את דברינו לפרשות בראשית ווישב.