קרה לכם פעם שדיברתם עם מישהו בטלפון, וממש שמעתם שהוא עושה משהו אחר חוץ מלהקשיב לכם? אם תעירו לו על כך, תקבלו תשובה כמו 'לא, סך הכל אני מסדר את השולחן' או משהו דומה.
האמת, כשמדובר במשהו קטן, זה לא נורא. אבל כשזה נהפך לתכונה נפשית - אנחנו בבעיה.
אחד הייתרונות שלנו כבני אדם על פני החיה או המחשב, זה היכולת 'להכנס' לתוך משהו. לקרוא ספר טוב וממש להרגיש מה עובר על הגיבור, להזדהות עם דמעות של חבר או להתמלא מהשמחה שלו גם כשהוא מהצד השני של הקו, ואפילו להצליח לחוות תחושה של קרבה אמיתית לקב"ה בתפילה מוצלחת במיוחד. אבל לכל זה יש תנאי: להיות שם במאת האחוזים.
במסגרת 'קרבות הנפש' האינסופיים, עורך לנו הרב קוק היכרות עם אוייב מסוכן מאין כמוהו: הפיזור. אוייב זה בא לידי ביטוי ביצר מוזר, המושך אותנו להיות בו-זמנית בכמה מקומות שונים. ומכיוון שבאופן פיזי הדבר לא אפשרי, הוא מנסה בתחום הנפשי. כיום, אוייב זה לובש צורה חדשה, בעקבות מה שנקרא 'תרבות הזיפזופ', כלומר אותה תנוחה של ישיבה מול המסך, הרדיו או האינטרנט, ומעבר מהיר בין הערוצים תוך כדי 'טעימה' מהמבחר, בלי לפספס שום אופציה. כך אנו מקבלים את התחושה שלא פספסנו כלום, והרווחנו שני ספרים/סרטים/שיחות בבת אחת. אבל מה לעשות שכבני אדם לא מספיק לנו לטעום. כדי להצליח 'לסחוט' ממשהו את המכסימום, אנחנו חייבים 'להכנס לתוכו', ו'להיות שם' עד הסוף. ככל שאנו מקדישים יותר תשומת לב ויחס לדבר בו אנו נמצאים, כך הקישור עם אותו דבר יהייה הדוק יותר.
מעניין, שכך פועלות טכניקות מדיטציה מסויימות. הדרך להכנס למצב 'מדטטיבי' הוא ריכוז מלא בתנועה, נשימה או מנטרה (מילה, צליל), והמיקוד של כל המחשבה בנקודה אחת - יכולה להכניס אותנו למצב של מודעות פנימית מיוחדת. אולם בעוד המדיטציה (למי שמתעסק בנושא...) יכולה לתפוס מקום קטן מסדר היום, יש צורך ללמוד כיצד 'להתרכז' ו'לשקוע' בכל מעשה שאנו עושים במהלך היום.
עקרון זה נכון בכל התחומים. נכון שיותר מרגש לדבר בצ'אט עם שלושה אנשים בו זמנית, מאשר לחכות כל פעם לתשובה האיטית של מצ'וטט יחיד. כיף יותר גם לקרוא ספר תוך כדי זריקת מבטים לטלויזיה כשברקע שהרדיו פתוח ובין עמוד לעמוד לקחת ביס מארוחת הצהריים, אבל אז פספסנו הכל: את השניצל הטעים שאמא הכינה, את ה'כניסה' לתוך הספר, ואפילו את השיחה המעניינת שהתנהלה מסביב לשולחן.
ממה נובע ה'פיזור' הזה?
כנראה, שיש כאן שורש כפול לבעייה אחת. מצד אחד, הרצון שלנו 'לתפוס את הכל' ולא לוותר על כל הזדמנות או חוויה שאנו פוגשים. כשאנו מבקרים אצל חבר, לא נרשה לעצמינו לפספס את הדברים המעניינים שיש לו בחדר, וכך נמנע מלהיות 'מאה אחוז' איתו. לעיתים קורה שבמפגשים המוניים, בכדי 'להספיק לדבר עם כולם', נמצא את עצמנו בסוף עם כמה מילות נימוס ואף לא עם חווית מפגש אישית אחת לרפואה. וגם אם נתפוס מישהו לשיחה, כל כמה שניות נזכר במשהו נוסף שדחוף לנו לעשות עוד הערב, וגם ברגעים אלה לא נהיה מרוכזים.
הצד השני הוא חמור יותר: חוסר סבלנות, וחוסר יכולת לעקביות. כאשר הצבנו לפנינו אתגר עלינו למלא אותו ולמצות אותו כמה שאפשר. על תפקיד חברתי צריך 'להסתער' ולא לפזול לתפקידים אחרים שניתן לקבל גם כן. אפילו בקריאת ספר טוב ש'עושה לנו משהו' צריך לתת זמן ויחס נפשי כדי 'להכנס' אליו עם כל התחושות והרגשות. אני מכיר רב חשוב, שבכל תקופה שהוא לומד שיטה מסוימת באמונה, מהרמב"ם ועד שיטות בחסידות, הוא 'הולך איתה עד הסוף': חושב לפיה, מסתכל על דברים באותם משקפיים ואפילו מנסה להתפלל מתוך אותה גישה.
וכמו בכל דבר, גם בההפסד יש מדריגות. מילא אם נפספס חוויה של נסיעה מיוחדת או טיול בגלל פלאפון שכל רגע צלצל - דיינו. אבל כאשר הדבר מגיע לדברים המהותיים יותר בחיינו, צריך להזהר יותר. מכיוון שגם בעבודת ה' אנחנו יכולים ליפול באותו יצר של 'לתפוס את הכל' ובעצם לא להרויח כלום. המשנה בפרקי אבות מביאה את דבריו המפורסמים של רבי שמעון: 'המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: מה נאה אילן זה! ומה נאה ניר זה! מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו'. ואולי זוהי בדיוק כוונת הדברים, שכן לא ניתן לבנות אף מדריגה נפשית כאשר אנו פוסקים מהדבר בו אנו נמצאים כעת. כאשר אדם שקוע במשנתו, יהיה היכן שיהיה, הרי כל עולמו מקופל באותה משנה, ואם יפסיק - יפסיד את המשנה יחד עם יופי האילן. אל לו לאדם לפסוק ממשנתו כאשר לומד, ולא לפסוק מהמבט על האילנות, כאשר הוא מטייל.
וכפי שהדגישו לנו גדולי החסידות, אין בהדרכותיהם רק עצות פסיכולוגיות, אלא דבר מהותי הרבה יותר: אפשרות ההתקרבות לקב"ה נמצאת דווקא בדבר המונח לפניך, במפגש שלפניו אתה עומד או במצווה שאתה עסוק בעשייתה. ובמילים אלה ממש הסביר הרב קוק את הציווי 'בכל דרכיך דעהו': 'צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא נוהג בהם. כשהוא עוסק בתפילה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניינה התפילה, ובכוונה רצויה, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים, כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דווקא, ובה ימצאנה, ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה בהעמקת עצה איך להטיב לו טובה גדולה הגונה וקיימת... וכן בכל הדברים שהוא עושה, כשישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים'.
ויותר מכל, מעניינת העובדה שהדברים המופלאים הללו, נאמרו דווקא מפיו של הרב קוק, שהתעניין ו'הכניס ראשו' לכל תחום בתורה, במדע, באומנות ובעולם הנפש. ואולי זה ההדרכה הכפולה של 'בכל דרכיך דעהו': לא להניח תחום בעולם אותו אנו נוטשים, שכן מהכל עולה כבוד ה', ומצד שני בדבר בו אנו נמצאים עכשיו - להיות עד הסוף, עם כל הלב.