ראשית, אין זה מכבודם של הנשארים. בעיקר כשאחר כך אנו נוהגים לומר יזכור לע"נ קדושי השואה וחיילי צה"ל. כבודם של אלו מחייב את הישארותם של כל חברי הקהילה. זאת ועוד, היציאה החוצה באמצע התפילה פוגעת באוירת התפילה היחודית. יציאה זו גוררת בעקבותיה "הפסקה" שאינה מתאימה לקדושת היום. באתי בשורות מספר לבאר את עמדתי בשאלה זו.
המנהג לומר יזכור ביום הכיפורים:
· "נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים. רמ"א – ומזכירין נשמותיהם, דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביה"כ ". (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרכ"א סעיף ו')
מדוע נהגו שמי שיש לו אב ואם יצא החוצה?
· שלא יהי מצב שאלו אומרים יזכור ואלו מפריעים להם להתרכז מתוך שמדברים עם חבריהם. (אוצר דינים ומנהגים עמ' 96) .
· חשש לעין הרע. (ע' בהרחבה בפתחי שערים של שערי אפרים לרב זלמן מרגליות י', לב')
· כדי שלא יטעו אלו שיש להם הורים ויאמרו יזכור יחד עם הנותרים, "וברית כרותה לשפתיים". (ע' בתשובת ציץ אליעזר, חי"ב סי' לט' )
כל הטיעונים, למעט עייני "עין הרע", נכונים כאשר הרוב נשארים לאמירת ה"יזכור" והמיעוט יוצא החוצה. אבל בשעה שרוב האנשים לא אומרים "יזכור" אין חשש לבלבול כמבואר בנימוק השלישי. אינני יודע כיצד להתייחס לנימוק של עין הרע. בכל מקרה, דומני שגם הוא לא תקף כשכולם נשארים, בעיקר שלרוב יש הורים.
ביחס לנימוק הראשון, הצעתי היא שהנותרים יאמרו נוסח אחר המהווה תפילה וברכה להורים שנותרו בחיים ולכל בני המשפחה. מותר להודות להורים גם כשעודם בחיים…
יחד עם זאת, חלילה לנו לזלזל במנהג שנהגו קדמונים, ולא באתי אלא לשכלל את מנהגנו המטעמים שהבאתי לעיל. מי שאביו ואמו דורשים שיצא החוצה בשל מנהג אבות, יעשה כמצוות הוריו.
הצעה לסדר אמירת "יזכור" :
· הגבאי יכריז "יזכור". היתומים יאמרו בלחש הנוסח הנדפס במחזורים.
· מי שיש לו אב ואם יאמר בזמן הזה תפילה לשלומם ורפואתם.
· אחר כך יאמר החזן "יזכור" כללי לע"נ קדושי השואה לע"נ חללי צה"ל.
ובענין התפילה לשלום המשפחה, שמעתי שבבית העלמין הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב, היה מסתוב קבצן לץ. כאשר בני המשפחות והמכרים היו חוזרים מקברי יקיריהם, הוא היה ניגש אליהם עם קופסת פח ישנה, ואומר בערך כך: "מתים, מתים, אבל מה עם החיים?…"