תשעה באב נוסף בפתח, שוב המאמץ המוכר לנסות להחיות את הגעגוע, להזכיר את שנשכח, לצייר בעיני רוחנו את מראה המקדש, את מראה כהנים בעבודתם ולויים בזמרתם, מראה המוני בית ישראל עולים לרגל מה שהיה ואיננו עוד.
קינות היום מתאמצות כולן לדבר אל ליבנו את גודל האבדה. וזה חשוב וראוי אבל כשבאים אנו לבכות על זיכרון חורבן כה רחוק עולה לנגדנו חורבן קרוב וכואב החודר את קירות הלב.
סיפר הרב יהודה עמיטל זצ"ל שנפטר החודש: "לפני זמן מה אמר לי מאן דהוא: עסקתי הרבה בספרות השואה ויש לי קושי לומר קינות בתשעה באב או מגילת איכה. כל מה שמתואר שם מחוויר לעומת מה שהיה בשואה!". אני בטוח שתשובה אורתודוכסית שגרתית הייתה מסבירה לאותו שואל שליבו מטעהו, יום זה ניתקן לבכות את חורבן הבית ולא על השואה אשר לה תיקנו ימים אחרים אך הרב ענה אחרת: "וכי זו בעיה? להיפך - כך צריך להיות תשעה באב! אם אדם לא מרגיש שאיכה וקינות מחווירות לעומת השואה, פירושו של דבר העלמת השואה." דברים תמוהים מאוד, מה פירוש "העלמת השואה"? למה מי שאינו כולל בין קינותיו גם מקינות שניתקנו על שואת אירופה מואשם שהנו "מעלים שואה"? הרב עמיטל הסביר את דבריו: "לצערנו, אנו עדים לתהליך של העלמת השואה מן התודעה הדתית. קשה להתמודד עם השואה. אחת מדרכי ההתמודדות שננקטת על ידי אנשים שונים היא הדחקת השואה, סילוקה והעלמתהּ מן התודעה. לאו דווקא סילוק במובן ההיסטורי, אלא במובן הדתי והרוחני." הרב התריע על כך שדווקא בקרב הציבור האמוני ישנה הדחקה של ייחודה ומשמעותה הנוקבת של השואה. הדחקה הנובעת מהקושי להתמודד עם השאלות האמוניות החמורות שהיא מציבה בפני המאמין "איפה היה אלוקים בשואה?" מובן שאין יהודי שיכחיש את השואה אבל הרבה דתיים מנסים להכיל אותה בתוך דפוסים מקובלים כך שלא תזעזע ולא תחריד את עולמו השלם של המאמין.
הרב עמיטל לא יכול היה לסבול תיאודיציה (הצדקת האל) שבאה על חשבונו של עם ישראל. לא תיאודיציה חרדית, הטופלת חטאים ופשעים בעם על מנת להצדיק את המחיר הנורא של שישה מליון בהם למעלה בהם צדיקים וטהורים, בהם מיליון וחצי ילדים ותינוקות שלא טעמו טעם חטא.
הוא גם לא סבל הסברים מבית המדרש הציוני דתי המצדיק את "הניתוח הנורא" שעשה ה בעמנו על מנת לעקרו מהגלות ולאפשר את הקמת מדינת ישראל.
גישתו של הרב עמיטל נבעה משלושה עקרונות יסוד: אהבת ה גדולה, יושר אינטלקטואלי ואהבת אדם. מתוך עקרונות אלו התמודד עם השואה על כל משמעותה הנוקבת והקשה מבלי "לעשות הנחות" לא לעצמו ואף לא לאלוקיו.
אם נשוב לשאלה על מה בוכים אנו בתשעה באב, לרב עמיטל התשובה הייתה ברורה: חורבן העם קודם לחורבן הבית! אך לא היה זה חידוש שלו כבר קדמוהו חז"ל , על הפסוקים "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים: נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ: שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר" (תהילים ע"ט, א-ג) שאלו חכמים: למה פתח המזמור שכולו קינה על הרס וחורבן במילים "מזמור לאסף" "קינה לאסף" הייתה אמורה להיות כותרת! וענו הם "על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך לא נשתייר (משונאי) ישראל שריד" (רש"י קידושין ל"א ע"ב):
דברים נועזים אלו של חז"ל קובעים את הסדר הנכון- העם לפני הבית, קדושת האדם לפני קדושת המקדש. ולמרות שהחורבן הוא דבר כואב יש בו מידה של נחמה, שהקב"ה העדיף לכלות את רוגזו על מקדשו ולא על עמו. וממילא מה נאמר אנו שדור סבינו חווה באופן כה ישיר וכה נורא את חמת ה שניחתה לא על עצים ואבנים אלא בגופו ונשמתו של עם ישראל. האם לא יבכה על זאת? האם לא יאמר על כך קינה? ולכן, את שקבלו על עצמם קהילות לא מעטות יש לקבוע כמנהג מחייב, ולצד ספר הקינות העתיק יש להוסיף קינות על שואת אירופה שנכתבו בדורות האחרונים ע"י יראי ה. נבכה על צרות ישנות, נבכה על צרות חדשות, ונשא תפילה לאלוקים שינחמנו במהרה מכל צרותינו.
הרב איתמר חייקין הוא מנהל בית הספר המדעי אמי"ת כפר בתיה ברעננה