אני, אלעזר בן שמעון, עומד על גגו של בית המקדש, ומביט בהמון החיילים הרומאים שחודרים אל הר הבית דרך שעריו השרופים. אני ניצב על הגג, ביחד עם קומץ בודד של חבריי הלוחמים, יודע היטב ששעותיי ספורות. עוד מעט יושלך לפיד בוער אל בית המקדש, והוא יעלה באש. אני מסתכל מלמעלה על חצרותיו של בית המקדש, שהפכו זה מכבר לשדה דמים. המוות איננו מרתיע אותי; אינני חושב עליו, כפי שאיני חש ברעב או בצמא. מזה שלושה ימים לא באה טיפת מים לפי. גם הידיעה כי המרד עומד על סף כשלונו, וכי הרומאים עומדים להחריב עד היסוד את העיר שכה התאמצנו להגן עליה, אינה מרפה את ידיי. דבר אחד בלבד מנקר במוחי וגורם לי להניח לרגע את חרבי, שלא עזבה את ידי זה שלושה שבועות, לצידי, ולכתוב את הדברים הבאים.
דבר אחד ברור לי בהחלט, כפי שברור לי נצחונם הקרב של הרומאים וכפי שברור לי סופי: שעד הרגע האחרון לא אוותר על הזכות להילחם על חירותי! וגם כשיאחזו הלהבות בבית המקדש, גם כאשר יימלאו אלפי החיילים את חצר הבית, וגם כאשר אאלץ לעמוד פנים בפנים מול חרבותיהם הלטושות של האויב, לא אפסיק לרגע להילחם.
כן, אני יודע שרק נס יכול לשנות את המצב, ולא, אינני תולה את תקוותיי בנס שכזה. תוצאת הקרב כבר נקבעה. אבל אני אלחם עד נשימתי האחרונה. אם אניח לרגע אחד את חרבי, אם אאפשר לחיילים הרומאים להורגני ללא קרב, אם אוותר ולוּ לשניה אחת על זכותי ללחום, אדע שבאותה שניה בדיוק הכניעו אותנו הרומאים. מעולם לא ויתרנו, אני ואחיי הלוחמים מגדודו של מפקדנו הנערץ יוחנן מגוש חלב, על זכותנו ללחום (ויכול יוספוס לומר מה שירצה). שאיפת החופש פועמת בליבותינו וזורמת בעורקי דמנו. ואם אוכל להציל דבר מה מהאש ולהעביר הלאה, אם משהו מן הקרב האחרון הזה יגיע אל הדורות הבאים, אשתוקק בכל מאודי שיהיה זה המסר הזה.
יודע אני היטב כי לא לעד ישלטו בנו הרומאים. אמונתי חזקה ונצחית הרבה יותר מהמציאות שמתגלה לרגליי כרגע. עוד יתעוררו בעם כוחותיו העצורים, עוד יפרוץ המרד כנגד הכובש הרומאי, עוד תחזור חירותו של העם אליו. יתכן שגם מרד זה ידוכא ביד קשה, ואולי אף יותר מאשר זו שמנהלת האימפריה הארורה כנגדנו זה שבעים שנה. אולי ייאלץ עמנו לצאת לגלות, להיות נרדף, מובס, מושפל ומוכה שנים ארוכות, מי יודע? אולי אלפי שנים. אבל אותה עוצמה אדירה שזורמת בגופי זה עתה תמשיך לזרום בעם בכל שנות גלותיו הארוכות. וגם כאשר יהרגו בו, ישמידוהו, יבקשו להעבירו מן העולם, תמשיך שאיפת החירות להיות חרוטה בליבו.
רבים ינסו לרפות את ידיו, לייאשו, להכניע את רוחו. ומי כמוני יודע זאת! עדיין מצלצלים באוזניי דבריו השפלים של אגריפס מלך חאלקיס. בא אלינו לירושלים, ניסה לשכנע אותנו לוותר. דיבר על חוסר ההגיון בלחימה, על עוצמת הרומאים מול דלות כוחותינו, על תפיסותינו ה"משיחיות" וחסרות הבסיס הריאלי, על חזון השלום תחת עולה של רומא, ועוד ועוד. לא כעסתי עליו באותה שעה; ריחמתי עליו. הוא איננו מבין, אינו יודע מהי משמעות החירות ועד כמה היא חשובה לנו. אינו מסוגל לתפוס את יעודנו בעולם, את שאיפותינו הנצחיות, אשר רק על ידי שלטון ריבוני עצמאי ומלא נוכל להגשימן. וכמוהו עוד יעמדו רבים, לכל אורך דרכנו ההיסטורית. קצרי ראוּת שכאלה, שיינסו למשוך אותנו אל עברי פי תהום הייאוש בה הם נמצאים בעצמם. בכל נימי נפשי אני בז להם!
כי לא על שליטה וכבוד יצאנו אל הקרב. לא לשם רווחה כלכלית, או שלווה בטחונית, או שקט מדיני, אחזנו בחרבותינו. לא שליטה על פיסת אדמה בארץ ישראל התסיסה את דמנו. משימה אדירה, שימיה כימי עולם, שרוחבה כרוחב התבל, דחפה אותנו. הגשמת המטרה האלוקית, לכונן אומה קדושה, להנחילה בארצה, לקוממה כממלכת כוהנים, ולהפקיד בידיה את דרכה של האנושות כולה אל השלום והשלימות – היא שחישלה את כוחותינו להצטרף אל שלשלת הדורות הענקית כחוליה נוספת לקראת מימוש יעודה.
אינני יכול להאריך בדברים. הרומאים השוטפים ממצודת אנטוניה קרבים ובאים לכאן. אוסיף רק בקשה אחת: אנא, קבעונו לדורות! את היום הזה, יום ט' באב, היום שבו תיפול העיר ירושלים, ואיתה אפול גם אני, זכרו בצום ובתענית! כי אמנם נפלה יהודה, אך יעודנו לעולם לא ייפול. יהי יום זה מצבת נצח חיה, לדורי דורות, לשאיפותינו הלאומיות הכבירות. אם כך יהיה, או אז אדע כי לא לחינם היתה מיתתי.