במאה הי"ט התחוללה בקהילות החסידים באוקראינה מחלוקת אדירה, שהגיעה עד כדי אלימות: מחלוקת ה"כדבר". ומה דבר המחלוקת? חסידי חב"ד נהגו לומר בקדושה "ככתוב על יד נביאך", בעוד חסידי טלנא אמרו: "כדבר האמור על ידי נביאך". אלו נקראו "ככתובניקים" ואלו - "כדברניקים". המחלוקת פילגה משפחות, הביאה להטלת חרמות, ופילגה ביריבות מרה את קהילות החסידים (דוד אסף, נאחז בסבך, עמ 276).
קל ומתבקש לזלזל בנושא המחלוקת, ולייחס את עוצמת הרגשות לנטייתנו הלאומית לוויכוחים. ואכן, עוצמת המחלוקת ודאי ראויה לגינוי. אך לזכות המתווכחים יש לציין שהיהדות מייחסת חשיבות רבה למילות התפילה, בפרט כשמדובר בתפילת העמידה, "שמונה עשרה". על פי ההלכה היהודית, המתפלל תפילת העמידה הרי הוא כמדבר עם מלך מלכי המלכים. עליו לומר כל מילה במתינות ובדקדוק, כמי שמקבל הזדמנות נדירה לדבר עם המלך העליון. על רקע זה אפשר להבין את הוויכוחים הסוערים על נוסח התפילה המדויק (גם אם אנו שואפים לנהל מחלוקות כאלו באופן מתון ומאופק יותר).
בתפילת העמידה של מנחה בתשעה באב אנו מוסיפים את תפילת "נחם": "נחם ה אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה; האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב" וכו. אחרי מלחמת ששת הימים, רבים החלו להרגיש שמילים אלו כבר אינן מתארות את המציאות נכוחה. ירושלים היא כיום עיר משגשגת ושוקקת אדם, ולא חרבה ושוממה. אמנם, על רקע הרגישות המיוחדת לשינוי מילות התפילה, אפשר להבין את ההתנגדות שקמה בחוגים רבניים מסוימים לשינוי נוסח "נחם". בכלל, אנחנו היהודים איננו מן הנחפזים לשינויים מהירים.
אך מן הצד השני, דווקא החשיבות המיוחדת של מילות התפילה, שנאמרות לפני מלך מלכי המלכים, מחייבת אותנו להקפיד שמילים אלו יבטאו תוכן מדויק ואמיתי. חכמים הקפידו מאוד שלא לומר בתפילת העמידה אמירה שעלולה להיות לא מדויקת. כך, למשל, כתבו הפוסקים שבתפילת נעילה של יום הכיפורים אין לומר את המשפט "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה" אם השמש כבר שקעה (ב"ח, או"ח תרכ"ג). מי שאומר שהשמש תשקע בעתיד, כאשר בפועל היא כבר שקעה, הרי הוא כדובר שקרים לפני ה (מג"א שם ס"ק א). ואם אכן כבר שקעה השמש, כתבו הפוסקים שיש לשנות את נוסח הפיוט ללשון עבר: "השמש בא ופנה" (שעה"צ שם ס"ק ו; קיצוש"ע קל"ג, כד).
בגלל סיבה זו, דומני שעלינו לשנות מעט את המילים של תפילת "נחם". תיאורי ירושלים השוממה והזנוחה פשוט אינם נכונים בימינו. הרב גורן תיקן נוסח חדש לגמרי של תפילה זו, נוסח המדגיש פחות את החורבן ויותר את תקוות הגאולה. הרב חיים דוד הלוי הציע שינוי מינורי יותר - להחליף את ביטויי האבלות הקיצוניים ללשון עבר; היינו: "העיר שהייתה אבלה וחרבה ובזויה ושוממה; שהייתה אבלה מבלי בניה ושהייתה חרבה ממעונותיה ושהייתה בזויה מכבודה ושהייתה שוממה מאין יושב". מורי ורבי, הרב אהרן ליכטנשטיין, נוהג בשינוי עוד יותר צנוע. הוא משמיט את המשפט: "האבלה מבלי בניה... והשוממה מאין יושב"; ואת יתר התפילה מותיר על כנו.
באופן אישי, דומה עליי שדווקא השינוי שהציע הרב חיים דוד הלוי הוא התיקון המתבקש, אשר יש בו איזון בין הצורך לשמר את נוסח התפילה, לבין ההכרח להתאים אותו למציאות. כפי שכתב הרב הלוי (עשה לך רב ח"א יד), הרי בתשעה באב עצמו, כשהכותל המערבי שוקק המוני מתפללים, האם אפשר לומר על ירושלים שהיא "אבלה מבלי בניה" ו"שוממה מאין יושב"?
בקהילות מסוימות באירופה נהגו לגנוז בכל שנה את ספרי הקינות, מתוך ביטחון שבתשעה באב הבא כבר יעמוד המקדש על תלו, ותשעה באב יהפוך ליום ששון ושמחה. ליום המיוחל הזה עדיין לא זכינו. אך גם מן הטוב החלקי שרואות עינינו אסור לנו להתעלם. דומני שגם בנוסח תפילת תשעה באב צריכה להתבטא המציאות החדשה הזו.