עד להקמת המדינה היה יום תשעה באב יום של אבל לאומי שנצרב היטב בתודעתו של העם היהודי. כמעט כולם, גם אלה שלא נמנו על הציבור הדתי, כיבדו אותו בפרהסיה. החל מיום הקמת המדינה, חלה שחיקה במעמדו, מגמה שהתגברה לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר שהכותל המערבי והר הבית חזרו לשליטת ישראל. כיום תשעה באב נדחק לקרן זווית, ועבור ישראלים רבים יום זה הוא כמעט יום רגיל, שאיננו מורגש ברשות הרבים.
אני סבור שעל הציבור הדתי לאומי לשמר את היום הזה בפרהסיה. עבורי, ועבור רבים כמוני, משמעותו של היום הזה היא יום זיכרון לאומי על חורבן הבית הראשון והשני, ויום של חשבון נפש לאומי.
ביום זה חייב כל אחד כיחיד, והציבור כולו - להתעמק ולנהל ויכוח כנה, מה היו הסיבות לחורבן של שני הבתים, על מנת שלא לחזור על המשגים שנעשו בעבר וגרמו לחורבן. כל זאת כדי למנוע, חלילה וחס, חורבן אפשרי של מדינת ישראל, שהיא כיום הבית הלאומי השלישי בארץ ישראל לעם היהודי כולו.
החזרת סדר יום ציבורי לתשעה באב (כדוגמתו של יום השואה והגבורה) אינה יכולה להיעשות בדרך של כפייה. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא הנפת דגלים על גבי מכוניות פרטיות שיציינו את ייחודו של היום הזה.
אני חושב שמן הראוי שאנשים שאכפת להם שהיום הזה ייראה בציבור כיום מיוחד, יניפו ביום זה, ואולי אף כמה ימים לפני תשעה באב, דגלים שחורים על מכוניותיהם, עם כיתוב או ציור מתאים. דגל זה יבטא את החורבן ואת האסונות לעם ישראל מיום חורבן הבית השני ועד להקמת מדינת ישראל. מובן מאליו, שהדבר חייב להיות ממוסד, ואפשרי רק בשנים הבאות. אם יימצאו תומכים רבים, אפשר יהיה לפנות לאישי ציבור ולהציע להם לפעול בעניין ולמסד אותו, ובכך להחזיר את תשעה באב לסדר היום הציבורי בישראל.