הימים היו ימי מלחמת יום הכיפורים. האווירה בישיבה הייתה אווירת משיחיות גדולה. כל הסימנים הראו שהמשיח עומד לבוא מיד. המלחמה פרצה ביום הכיפורים, הקדוש והעליון; היא דמתה בתחילתה למלחמת גוג ומגוג, ולסכנה קיומית מוחלטת לאומה הישראלית; הגמרא אומרת כי במוצאי שביעית בן דוד בא, והמלחמה פרצה במוצאי שביעית; עוד ועוד חוברות הופצו בירושלים שהוכיחו כי לאור ספר דניאל המשיח אמור לבוא בתשל"ד; ואנחנו, חבורה של שביעיסטים נלהבים הודענו לר"מ הכיתה, רבי משה רייש זצ"ל, מותיקי מחדשי ישיבת מרכז הרב, שהמשיח בפתח.
עדיין אני רואה לנגד עיניי כיצד הגיב: הוא ניגש לחלון הכיתה, פתח אותו, שאף שתי שאיפות ארוכות, ואמר: "המשיח לא יבוא היום"!! וכיצד הגיב להתנפלות שלנו עליו, כשאנו רואים אותו ככופר הן בי"ג עיקרי אמונה והן בגאולת ישראל הממשמשת ובאה ? הוא לימד אותנו דבר מה על המשיח.
הנוסח המופיע בסידור אכן נראה כמחייב להאמין שהמשיח עשוי לבוא בצורה מלאה בכל יום; נכון שזו גם האמונה העממית, שבכל רגע הוא יכול לבוא; נכון שיש הלכות שונות המבוססות על "מהרה יבנה המקדש" כמו האיסור על כהנים לשתות יין לדעת תנאים מסוימים, ענייני נדרים וכדו'. יש גם דברי אגדה רבים על "היום - אם בקולו תשמעו" ועל גאולה בדרך של "אחישנה". ואף על פי כן, הוא לימד אותנו את מה שאמר הרמב"ם, שהוא המקור לניסוח האמונה בימות המשיח. והנה התברר לנו לתדהמתנו שהרמב"ם כלל לא טען בעיקר האמונה של ביאת המשיח כי כי כל יום הוא פוטנציאל לימות המשיח. קראו את הדברים במקור: "היסוד השנים עשר - ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו...". אין כאן מילה אחת על האמונה שהמשיח יבוא בהופעה פתאומית, ובכל יום זה יכול להתרחש. לא זו בלבד, אלא שהבקיא במשנת הרמב"ם יודע עד כמה הרמב"ם החשיב את ההכנות, את המהפכה האמיתית ברצון ובבחירה החופשית של בני אדם, ויודע שהרמב"ם לא יכול לקבל צורה זו של משיח. ואכן גם בהלכות מלכים הרמב"ם מתאר תהליך. לא נס. תהליך של מי שהוא "בחזקת משיח" ולאחר מכן בדיקה אם הצליח אם לאוו.
למה היה לו כל כך חשוב ללמד אותנו את זה? בין שאר הסיבות נראית לי הסיבה העיקרית הבאה: צריך לעבוד. הציפייה לישועה אינה פאסיבית - היא אקטיבית מאוד. צריך לבנות חברת מופת, צודקת ומוסרית, בריאה וקדושה, כיוון שהנביא אמר "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", ועל פסוק זה הרמב"ם עצמו ביסס את פסיקתו בנושא חידוש הסמיכה; צריך לבנות את התשוקה למקום הקודש ואת ההכנה לקראתו, כיוון שללא תשוקה אל הקודש ועבודה לקראתה - לא יהיה מי שיקלוט את האור הגדול של המשיח; צריך ליטול את האחריות על המציאות על עצמנו, ולעשות את כל מה שאנו מסוגלים לעשות באיתערותא דלתתא, שרק לאחר מכן יש לנו את הזכות לומר לריבונו של עולם "עשיתי ככל אשר ציוותני" ולבקש ממנו את בואו של משיח בן דוד; צריך שלא להסיר מעל כתפינו את האחריות, את התיקון, את ההתמודדות עם מצבים מורכבים, את התשובה, את כל אותם מרכיבים שאמונה בביאת משיח עלולה (לא בהכר!!) לבטל.
לאמתו של דבר, אין לאף אחד מושג כיצד יבוא המשיח. על כן, אין לנו אלא לחיות כמו שאנו חיים כפולים בתחומים רבים. כפי שאנו מתפללים כאילו הכל תלוי בתפילה ופועלים בהשתדלות כאילו הכל תלוי בהשתדלות שלנו, גם האמונה שלנו בביאת המשיח צריכה להיות כזו. אין לנו שום צורך לקבוע האם הוא יבוא כך או כך. די לנו ביודענו שאפשר שאנו מחויבים להכין את כל מה שאנו מסוגלים לעשות קודם בואו. אמונה כזו תהפוך את האמונה במשיח לכוח מניע ומפעיל, ולא להחלשה ולציפייה שמישהו אחר יפתור את הבעיות. היא תשמש בתפקידה העיקרי כידיעה שההיסטוריה אינה מתנהלת במעגל סגור, אלא שואפת ומתקדמת לעולם שכולו טוב, אך היא לא תמעיט במאומה את הבסיס היסודי לכל: אין הדבר תלוי אלא בנו, ואנו אלה שצריכים לעשות את העבודה לתיקון העולם וקידומו.