אחת התשובות לכך היא שלפעמים דווקא הציפיה והרף הגבוה, הם שמפילים את הנער וגורמים לו למרוד. החינוך הוא תמיד איזון עדין בין הצבת דרישות גבוהות, לבין הבטה על מקומו של הנער ויכולת ההכלה שלו. כפי שאמר הרב דב זינגר על הפסוק "וראיתם... את העם היושב עליה, החזק הוא הרפה?" בפרשת המרגלים – "החזק הוא הרפה!", מי שחזק הוא דווקא מי שמרפה לעיתים את האחיזה ומאפשר לילד להתקדם בקצב שלו לאט לאט.
הלוחות הראשונים היו כולם מאת ה', ברוחניות גמורה ללא שום המחשה או וויתור למציאות. אבל הרף הזה היה גבוה מידי לעם ישראל, שהיו צריכים המחשה ממשית יותר לקודש המופשט.
לכן ניתנו לוחות שניים בהם האבן מפוסלת על ידי משה ורק הכתב מאת ה', כלומר תורה שנוצרת מלמטה ומתחשבת במציאות, שמאזינה לחומר שבו חקוקים האותיות, שיש בה משכן מוחשי ותורה שבעל פה, שמתאימה את העקרונות הנעלים למציאות העכשווית. אם לוחות ראשונים היו לוחות "הר המור", אז לוחות שניים היו לוחות "צוהר"...
גם הגואל במגילת רות היה בסגנון לוחות ראשונים, הוא רצה את השלמות המוחלטת, בלי להסתבך בספקות הלכתיות ומצבי דחק של נשיאת מואבית. אבל דווקא בועז, שהסכים ללכת אחרי דרשת הפסוקים ולהתחשב בצורך העכשווי, הוא שהביא למלכות העתידית עם ישראל.
כי תפקידה של מערכת חינוכית ושל מנהיגות הוא להיזהר מדחיקת הקץ, שלטים בוטים ויציאה בהצהרות שאינן במקומם, לראות היכן הציבור נמצא ומה הוא יכול לשמוע, ללכת לאט לאט מתוך הקשבה לצרכי הדור ומדרגתו.
מחנך צריך להציב לוחות עם שאיפות נעלות, אבל לעשות זאת באופן זהיר ושקול, כדי שדחיפה גבוהה מידי לא תשבור אותם.